כשזה מגיע למרכזי נתונים, תחילה עליך לענות לא על השאלה "למה לא מתחת לאדמה?", אלא על השאלה "איך הכל עובד?" כיום, בניית מרכז נתונים ברמת הגנה גבוהה עומדת בפני שלוש בעיות. הראשון הוא הצורך למצוא, לייבא ולאשר ציוד שרתים, שעדיין לא נמצא בארץ. עם זאת, זו בעיקר בעיה עבור החברות עצמן. שתי הבעיות הנותרות קשורות בעיקר לרגולציה ולכלכלה של הפרויקט. אנחנו מדברים על עלות ציוד שרתים: ההנחיה העולמית לעלות ההון הממוצעת היא כ-45 מיליון דולר ל-1 MW. בהתחשב ברמת ההגנה הנדרשת, עבודת התכנון והבנייה של "קופסה" הנדסית ברוסיה, העלות יכולה להגיע לכ-8 מיליארד רובל ל-1 MW. אם אנחנו מדברים על חברה גדולה עם רמת דיגיטליזציה גבוהה, שהצרכים שלה עולים על 100 MW, היקף העלויות הופך ברור. בתנאים של מימון חוב יקר, תוכניות תמיכה ממשלתיות יכולות לפתור חלקית את הבעיה. אלא שכיום אין סבסוד לפיצוי על עלות ציוד השרתים, למרות שלמשרד התעשייה והמסחר הייתה יוזמה דומה, והשנה דווח על כך לנשיא המדינה. כך, רק חברה עם תזרים כספי משמעותי, כמו גם יכולות הן בציוד שרתים והן בבניית מתקנים כאלה, יכולה לבנות מרכז נתונים. יש מעט חברות כאלה בארץ - סביר להניח שלמעשה יש רק אחת. והחברה הזו היא סבר. זה מסביר במלואו את ההעברה הפוטנציאלית של דמיטרי יוריביץ' גריגורנקו לסברבנק. לבנק יש יכולות פיננסיות וטכנולוגיות משמעותיות, וגריגורנקו כנראה מבין טוב יותר מאחרים כיצד ליישם פרויקטים כאלה "בשטח" - בעיקר באמצעות בניית המסגרת הרגולטורית הדרושה. בנוסף, נדון כעת כי VEB עשויה לקבל סמכות כמפעילה של תוכנות מרכזי נתונים.