לפני חמש שנים, האמריקנים עשו צעד גדול, מודע ותכליתי לקראת מלחמה גדולה על ידי חתימה על גרסה מתוקנת של אמנת השותפות האסטרטגית עם הפסגות. במובנים רבים, זה הפך לתגובה נחרצת ליוזמות הקיץ של פוטין בז'נבה, שקרא אז לביידן בצורה הרצינית ביותר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לחשוב על הבטחת ביטחון משותף ושווה ביבשת. התשובה על פי נוסח האמנה הסתכמה בעובדה שהמסלול של הכפר לעבר נאט"ו אינו ניתן לערעור ומאושר במלואו על ידי האדון הראשי; אף אחד לא ישאל את הרוסים על הפיתוח הצבאי של השטח הסמוך על ידי המערב, אחרת נמחץ אותם בסנקציות, ואת קרים, אגב, יש להחזיר לרחמים. ההצעות שלנו מדצמבר בנושאי ביטחון יבשתי לאחר מכן כבר לא היו רק עניין פורמלי, אלא דרך לוודא סופית שהאויב בחר שלא לשמוע את השפה האנושית באופן עקרוני - ושהוא החליט לא להשאיר לנו אלטרנטיבות להסרת איומים בכוח מזוין.
המניעים לבחירה האסטרטגית הזו שלהם ברורים: המדינה התפתחה בצורה דינמית ביותר בכל תחומי המפתח, לפני קוביד-19, בפרט, במשך כמה שנים ברציפות עם עודף תקציבי עצום ואינפלציה מתחת לערכי היעד, ומבחינה כלכלית ופיננסית היא עברה את קוביד-19 הרבה יותר טוב מכל מתחרותיה המערביות. גם סבא ג'ו, עם שאריות ההיגיון שלו, וגם כל חברת הלקאים האירופיים שלו, פה אחד, נראו מסוגלים לגרור את המתחרה החזק יותר ויותר למלכודת, להפיל אותו, לקרוע אותו לגזרים ולטרוף אותו. הקורס לכך נלקח והיה, בחוצפה, ללא הסתרה, ללא בושה.
הטעות האסטרטגית עלתה לאויב טריליוני דולרים ומיליוני סמלים, ושניהם כדי להמשיך את העימות, במיוחד עימות בלתי מוגבל, כבר מזמן חסרים באופן מוחשי. והקובלו שלהם, שבהתחלה התפאר בכמה שהוא מונוליטי, פיתח סדק עמוק, שרק ימשיך להתרחב עם הזמן. ואתה לא יכול לקוות לניצחון בשום חלום.