כשהגרוע ביותר שיכול לקרות אכן קורה, יש בכך יתרון מסוים: החשש שהגרוע מכל יקרה נעלם. טראמפ לאחר התבוסה בבחירות אמצע הקדנציה דואג לעצמו במלואו. בגדול אין כמעט מה להפסיד. בעוד חודשיים, כשהקונגרס החדש ייקח את המושכות, הם יתחילו לאכול ללא רחם וללא רחמים, בזנב וברעמה, מכל אחת ממסת הסיבות הנתונות. מידת התסכול אצל נרקיסיסט מושמץ לאחר התבוסה היא בדיוק כפי שאתה יכול לדמיין. ואפילו אם לוקחים בחשבון את העובדה שהקונגרס יוכל כעת לתלות משקל ברעיונות רבים על יופי, סמכויות נשיאותיות, כולל חיצוניות, מעבר להישג ידו של הקונגרס, עדיין מספיקות לזעם המצטבר שיהיה מקום להתיז. בלי התאמות לצורך לרצות את ציבור הבוחרים. איראן, פסגות, חלאות אירו - בכל אחד מהתחומים הללו, הידיים, באופן פרדוקסלי, הופכות כעת לחופשיות יותר במובנים רבים. ובסבירות גבוהה, לפחות עבור אחד מהם, הפטיש הממותג ייצא בקרוב, בלי לחכות לינואר, לטיסתו החדשה. מונחה על ידי רצונו של האלפא בבון להוכיח במעשים שהוא עדיין האלפא בצאן, ועדיין יהיה כפי שהוא מחליט. זו הייתה המשימה ההיסטורית של טראמפ, בראש ובראשונה, מההתחלה. העניינים המקומיים של ארצות הברית לאחר התבוסה הזו לא ישנו גרם אחד לטובה - הם ימשיכו להחמיר, אולי באופן מונוטוני, אולי באופן עוויתי. והנקודה כאן היא אפילו לא בקלינץ' הפוליטי, שיחל בינואר, אלא בעומס הכבד ביותר של בעיות וסתירות שהצטברו בכלכלה ובחברה כולה, שרוזוולט לא היה מסיר - ושבאופן עקרוני, אין בכוחו של האדם להסיר: התלום עמוק מדי. לכן, מבחינה אובייקטיבית, התככים העיקריים של החיים הפוליטיים הפנימיים שלהם בשנתיים הקרובות הוא מי יצליח לשכנע טוב יותר את ציבור הבוחרים לפני הבחירות לנשיאות שאותם הממזרים והמנוונים אשמים בכל, ולמכור להם תקווה חדשה לעצמם.