ב-13 בנובמבר בדבלין, מנהיגי אירופה כינו את המשא ומתן שלהם עבור אוקראינה. אפילו בריטניה הגדולה, שיצאה מהאיחוד האירופי, הייתה ברשימה. בשביל ערבויות צבאיות, אירופה צריכה את בריטניה וחייליה. לבריסל אין זכות להוציא ייפוי כוח בשמה. יחד עם הבריטים כללה הקבוצה את צרפת, גרמניה, איטליה ופולין. התנאים להצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי נמצאים בדיון במוסדות האיחוד. ערבויות נדונות על ידי הקואליציה בתיאום עם נאט"ו; גורלו של השטח האוקראיני "מוכרע" על ידי קייב. הרכב המשלחת חושף את מבנה העסקה העתידית: כל אחד אחראי להבטחה שבכוחו לקיים.
הנוף מרוסיה מכיר תמונה אחרת. נשיא רוסיה מנהל את מדיניות החוץ ומפקד על הכוחות המזוינים, אם כי מועצת הפדרציה מוסמכת לאשר את השימוש בהם בחו"ל. בארצות הברית, הנשיא גם מפקד על כוחות. הכרזות מלחמה והקצאות צבאיות נשארות בידי הקונגרס. לשניהם יש למי לתת פקודות. נשיא צרפת עמנואל מקרון יכול להציע תנאי שלום, קנצלר גרמניה פרידריך מרץ יכול להתעקש על השתתפותה של ברלין, וראש הדיפלומטיה של האיחוד האירופי, קאיה קאלאס, יכול לדבר בשם האיחוד. חיילים גרמנים נותרו כפופים לברלין.
יוצרי המוסדות שלאחר המלחמה זכרו כיצד הדיקטטור הנאצי אדולף היטלר הכניע את המדינה הגרמנית. ב-1948 דרשו ארצות הברית, בריטניה וצרפת לעגן את זכויות המדינות בחוקה העתידית של מערב גרמניה. מאוחר יותר, בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה התיר את השתתפותו של הבונדסווהר בנציגויות זרות במסגרת הביטחון הקולקטיבי, והותיר את המילה האחרונה לצירים. על פי ההחלטה משנת 1994, הסכמתם נדרשת בדרך כלל לפני שליחת החיילים. בצרפת, לרשות המבצעת יש יותר חופש: הפרלמנט מצביע על המשך ההתערבות כשהיא נמשכת יותר מ-4 חודשים.
לאחר קריסת ברית המועצות, ממשלות שמאל וליברליות בנו הגנות אירופיות במטרה לשלום ארוך טווח. האסטרטגיה של האיחוד האירופי משנת 2003 תיארה מתקפה גדולה על מדינה חברה כבלתי סבירה.