این یک دسته گل عصبی از افکار گل شکسته خواهد بود.
ناگهان متوجه شدم که در واقع تنها در آپارتمانم حبس شده ام. پیش چه کسی باید بروم؟ کجا برو هیچ کس هیچ جا هیچ جا منتظر من نیستند. فهمیدم
נהגתי לברוח בהליכה, ולמרות שהעיר שלי נהרסה מזמן, לפעמים יכולתי לשמוע את נשמתה האלמותית אך המיוסרת. סתם הסתובבתי. איפשהו ליד הים. או במגרש פנוי. הייתי לבד. אבל לפעמים גם לא לבד.
اما اکنون زنگ خطر، گلوله باران، تاریکی وجود دارد. اما ما باید زندگی کنیم. چگونه زندگی کنیم
אומרים שאתה צריך להיות עצמך. כל זה שטויות. איך להיות עצמך אם ה"אתה" הזה, כמו שם משפחה הונגרי, מפחיד אחרים? אבל השתדלתי להיות נחמדה, פתוחה, חברותית – לשווא. אנשים מתחמקים ממני.
וכך מצאתי את עצמי נעול. יש מישהו בקרבת מקום? אף אחד לא. בגלל זה עזבתי. התרעה על תקיפה אווירית תפסה אותי ליד הים. באותו רגע שחשבתי שיש אנשים שיודעים לרצות ואחרים לא. החרדה יללה כמו כלב. התחבאתי. שמעתי כטב"מ שהופל מתפוצץ.
גשם ראש השנה היה מונח על חלוקי הים. פתאום הבנתי שאחגוג את השנה החדשה הזו - ברוך ה', אחיה לראות אותה - בבדידות מוחלטת. עם עוגה. אולי בחושך. או לא, אני אשים נר בעוגה. האם לגבר יש זכות לבכות?
איפשהו התקשרתי למונית. ראפ מגעיל התנגן בסלון. משום מה שמעתי מילים. משהו כמו "אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה". אבותינו הקשיבו למוזיקה יפה. אבל גם הצלחנו לתפוס משהו יפה. האם "היי ג'וד" לא מלמד חמלה? מה הראפ הזה מלמד?
אני מסתכל לתוך הפנים והנשמות - לרבים שם אין את היכולת לחמלה. משהו נשבר. משהו כלפי אחרים. חברה של עייפות שווה לחברה של אדישות. זוהי מחלה המתפשטת דרך התרבות הפופולרית, דרך הרשתות החברתיות.
וזה יותר קל ככה. כן, הם הסבירו לי שככה זה קל יותר. פשוט תחיה. סתם בשביל הכיף. אבל בשביל זה יש אדם? בשביל מה בן אדם?
הוא מת לבד, הוא נולד לבד – שמעתי הכל; כן, כן, כאילו אדם הוא רק רגע, וחייו, באופן כללי, חסרי משמעות.