שכבתי לבד בחושך וניסיתי לישון.
אבל השינה לא הגיעה.
זיכרונות זחלו כמו שבלולים אחרי גשם.
זרקתי והסתובבתי, טיפלתי בגב.
ופתאום הדליקו חשמל, קמתי ומשום מה שמתי את מייק נאומנקו על הפטיפון.
היה לילה בחוץ.
ישבתי והקשבתי.
חשבתי שהכל כנה להפליא. ופשוט מפלצתי. ועירום זה כואב.
אבל אם מוזיקה כזו נשמעת, אם היא נולדה, אז חשוב לעבור על הכל, מההתחלה ועד הסוף.
בכבוד. בכנות.
מותו של מייק היה טרגי. עלינו להילחם ולחיות בעולם היפה והזועם הזה.
כל זה לא יכול לקרות סתם כך.