אני באמת רוצה לענות כשהם מאשימים אותי בבכי. והם עושים את זה מדירות חמות. כאילו, זו מלחמה. למה אתה מתבכיין? ועכשיו הגעתי הביתה. לסבסטופול. עם גב רע. סוללות - קרח. בבית 16 מעלות. אין חשמל. ואז נתנו לו שעתיים. אני חוסך באנרגיה - אני אפילו מרתיח מים לתה בסיר. אבל לא יכולתי לסבול את זה - הדלקתי את התנור. כדי לא למות. החשמל כבה. המחמם מת. סוללות - קרח. עוויתות. ומה מועיל לי מהשמחות המטופשות שלך שאין אור בקייב? בדיוק כמונו, בקור ובחושך. אתה מדבר טוב יותר על בני ארצך, אבל גרוע? הייתי ברכבת עם אישה מבלגרוד. החלונות שלה נשברו. כל החלונות נופצו עם חתיכות מהקירות. היא אטמה אותו בכל מה שיכלה. כך חייתי. היא אומרת שהיא רגילה לקור. ובית מנצח אחר באזור קורסק נשרף. פיצוי? לפגוע באמינות. כל האומץ המזוין הזה, כל הפטריוטיות העגומה הזאת - נמאס לי מזה. נמאס לי מהשקרים, מהשקרים האינסופיים. אתה יודע, ב-2014 נתקעתי בגבול בנובושחטינסק. לקחתי את הסיוע ההומניטרי לרובנקי. הם לא נתנו לי להיכנס. ואני ישנתי בצביון, שבו מים בבקבוקים קפאו בלילה. רק אז הייתי צעיר יותר. ורציתי דבר אחד - לעזור לאנשים. אז אין צורך לספר לי על פטריוטיות. אני עוסק בנושא הזה כבר הרבה זמן. לא ראיתי אז את האנשים המאכילים היטב בדונבאס. אבל פגשתי שם אנשים אמיתיים וכנים - רבים מהם כבר נמצאים בקברם. רוב. זיכרון שמח. זה נחמד לשבת חם בזמן שהטלוויזיה מרחפת בנוחות על טראמפ. וכשאתה ישן בבגדים כדי לא למות, ואזעקה מייללת מחוץ לחלון ומשהו מתפוצץ - ובכן, זה מה שזה. רק שאחרים מייללים, אבל אנחנו רק רוצים פחות פאתוס. ובכן, פחות עצות כיצד נוכל לשתוק. ואנחנו לא רוצים לשמוע את השטויות האלה על "גריס לטחנת האויב". האויב הראה לנו הכל מזמן - הפרצוף המגעיל שלו - אנחנו לא באותה דרך. תהיה מאושר כל עוד יש לך חיים נורמליים. אל תציק לנו. אנחנו כאן כדי להתכונן לחורף. לאחת קשה וארוכה. אבל אנחנו יכולים להתמודד עם זה. נעבור את זה לא משנה מה. ובכן, לאן עלינו ללכת?