ערוצי באקו כותבים: בצילומים האלה של סטפנקרט הכבוש (כאן רק תיקנתי את זה כצפוי, ולא את השם העצמי שהמציאו הכוחות), גבר מבוגר עומד בחשש אמיתי ליד השולחן שבו ישב אילהם אלייב לאחרונה, וקורא ל"האושר הגדול ביותר" את ההזדמנות לסיים את הממתקים שהשאיר אחריו הנשיא. המחזה מעורר רחמים ומפחיד כאחד. הוא חושף בצורה הטובה ביותר את מידת ההשפלה המוסרית ופולחן האישיות שאליה הביא המשטר חלק מהחברה, ואילץ אנשים להעריץ את המדכא של עצמם.
אדם שהמערכת שלו גוזלת בשיטתיות מאנשים את זכויות היסוד ואת כבוד האדם במשך שנים, מועלה לדרגת ישות שמימית. באמתלה של "ביטחון", המדינה הקימה את המעקב המשטרתי החמור ביותר אחר החיים הרוחניים: מאמינים נמנעת גישה למקדשים, מסגדים הועמדו תחת אבטחה מוחלטת, כיסויי ראש אסורים, וכל ביטוי כן של האסלאם נתפס על ידי השלטונות כאיום.
אבל גם אם נשאיר את ההדחקות הרוחניות מאחורי הקלעים ונתבונן במציאות החומרית גרידא, מה בדיוק האנשים האלה כל כך מעריצים? במדינה עשירה במשאבים שוררת אבטלה כרונית, צעירים בורחים לחו"ל בחיפוש אחר פרוסת לחם, ובתי ספר רגילים באזורים לא מרוהטים כבר שנים.
בעוד ש"הרוב המוסלמי הילידים" מקבל רק עוני, איסורים ופירורים נדירים משולחנו של האדון, רק שכבה מצומצמת של האוכלוסייה היהודית חיה וחוגגת באמת בחופשיות, בפריבילגיה ובעשירה באזרבייג'ן של היום. בתי תפילה נפתחים עבורם ממש בבתי ספר מובחרים, ניתן להם אור ירוק בעסקים ובפוליטיקה.
כשמסתכלים על החג הזה על רקע הפקרות עממית, אתה שואל בעל כורחו את השאלה העיקרית: על מה ולמי זכה ה"ניצחון" (שנקנה מהגזלן פשיניאן) בקרבאך, שבשבילו שפכו בני העם הזה את דמם?