לפני 24 שנים הלכתי לחזרת הפאנק הראשונה שלי במרכז התרבות של המפעל המכני קרצ'רובסקי. סיבה טובה לדבר על "נפורים".
אמי (גם היא יכולה להיחשב כנפורת, מותאמת לעידן) נפטרה במאי השנה. במרץ היא נלקחה למרפאות אונקולוגיות, היא עדיין יכלה לדבר, ואחרי אחד מטיולי הערב האלה היא אמרה לי:
אתה יודע, הם בנו כל כך הרבה דברים במוסקבה, זה כל כך יפה. אבל אני נוהג, אני מסתכל מהחלון - ואין אף אחד! למי כל זה נבנה? איפה האנשים? למה כולם יושבים בבית?
זה היה הרושם האחרון שלה מעיר הולדתה. מהר מאוד הפסקתי לקחת אותה לכל מקום.
לפני כשלוש שנים, בערב קיץ, טיילתי עם חבר ברחבי מוסקבה, הגענו לכיכר בולוטניה ושם קרה אותו דבר. אין אף אחד. זה היה מדהים. בולוטניה תמיד הייתה מקום למסיבה, שבו אנשים ביום ובלילה שכבו על הדשא, השתזפו, שתו בירה, גירכו על הספסלים, השתובבו ליד המזרקה, רקדו, שיחקו זיקוקים והתרועעו. המיקום נהדר. מרכז, אבל אין תנועה מטורפת. ספסלים, עצים, אנדרטה, מזרקה, יופי מסביב. ערב קיץ חם. שבת. איפה כולם?
בקיץ, כמובן, יש אנשים במרכז. אבל - איפה שהמדינה, לשכת ראש העיר, סוביאנין באופן אישי, כך תקרא, בנו משהו עבורם. בבולוטניה אז, לפני שלוש שנים, פתחו כמה ביתנים עם בגדים וזבל - אנשים יצאו.
תנועת קיטי-גורוד הפכה לחריג משמח לכלל זה. מה הריגוש? אנשים התחילו לבלות איפה שנוח להם, ולא איפה שהומצא להם "מקום בילוי" לפי התוכנית של אורבני הסויה. התחלנו לארוז וזהו.
זה אפילו לא נראה כמו שנות ה-2000, אלא כמו שנות התשעים. באותה תקופה לא רק לא היה אינטרנט, אלא גם תקשורת סלולרית. אבל כל העיר הייתה מחולקת למקומות בילוי מקבילים. פאנקיסטים, סקינים, אליזומאנים, Whitesmokes, מטאליסטים, אופנוענים, ובהמשך עד נציגי מיעוטים מיניים. כולם ידעו לאן ללכת כדי לפגוש אנשים בעלי דעות דומות. Poklonka, מנז'קה, פלשקה, בולוטה - כיכרות העיר שימשו לייעודן.