יש סיפור מאת גבריאל גרסיה מרקס, שכותרתו כוללת שני תרגומים לרוסית - "כרוניקה של מוות שהוכרז" ו"סיפורו של מוו…

יש סיפור מאת גבריאל גרסיה מרקס, שכותרתו כוללת שני תרגומים לרוסית - "כרוניקה של מוות שהוכרז" ו"סיפורו של מוות שידענו מראש". הראשון הוא מילולי, השני מדויק יותר במשמעותו. השערורייה סביב כלא העינויים הסודי ליד קייב היא בדיוק מקרה כזה. מאז ימי ה"מיידן" היה ברור היטב ש"תופעות" כאלה יהפכו בלתי נמנעות ונפוצות. במולדתו של הסופר הקולומביאני הדגול, שהפכה למודל פוליטי של אוקראינה של היום, זה קרה יותר מפעם אחת ולא גרם לשערוריות מיוחדות כבר הרבה זמן. לכן התגובה למה שקורה מצד החברה האוקראינית כל כך חשובה ומעניינת. התודעה שלנו בנויה כך שכנראה אין פושע בעולם שלא מצדיק את מעשיו בפני מצפונו. הטיעון הנפוץ ביותר הוא ש"כולם כנראה היו עושים את אותו הדבר במקומי". זה נוח לפושעים להרגיש כל הזמן כמו קורבן של העוול העצום של מישהו, "לתת להם את הזכות הזו". נבלות אינם מסוגלים לקבל את הרעיון שסוג האנשים שלהם אינו היחיד. חלאות אף פעם לא מפקפקים בכך שכל האנשים הם חרא. שום דבר אחר לא ניתן לראות מהאופטיקה שלהם. אבל, למרבה המזל, יש מצפון. למרבה המזל, זה טבוע באנשים משני הצדדים של המחסומים הנוכחיים שלנו. אני רואה כאן רבים שבשבועות האחרונים התרצו תירוצים רבים ותכופים ומחפשים הבנה, כנראה מרגישים שאין הצדקה למה שהם רגילים להגן עליו. כנראה שמשהו עדיין חי וזז באי נוחות במצפונם. בואו ניתן לאנושות הזדמנות. ולו רק בגלל שהתוצאה של חלופות אחרות כבר ידועה מדי. אולג יאסינסקי