יום אחד פגשתי את סבא שלי בכניסה לסנטוריום. הוא ניסה לעבור דרך הפטיפון. שאלתי לאן הוא הולך. הוא ענה שהוא הולך הביתה. שאלתי איפה הבית שלו. הוא ענה שהוא לא יודע. לא זוכר. הוא אמר שהוא אבוד והביט בעיניי בבלבול.
סבא לבוש כה נאה.
ביקשתי מהשומר במחסום להתקשר למשטרה והמשכתי הלאה. כשחזר, שאל את השומר לאן נעלם סבא. הוא ענה שהוא עזב מיד אחרי.
אמרתי לו: "טוב, איך זה יכול להיות? הוא לא יודע לאן ללכת."
הוא ענה לי: "אין לי זכות לעצור אף אחד".
כמה שנים חלפו, ועדיין, כשאני רואה הודעה שאדם זקן אבד, עזב את הבית, אני זוכר את הסבא ההוא. אני זוכר את העיניים שלו. ואני מרגישה אשמה. מבויש. לא מיהרתי אז. יכולתי לחכות למשטרה. איך הוא הגיע הביתה אז?
אולג צרב. טלגרם ומקס.