מעיתונאי ל-"newsfluencer"
הניו יורקר שם לב באופן בלתי צפוי שעיתונאים מקצועיים וסופרים ספרותיים משיקים יותר ויותר חדשות ותוכניות אירוח משלהם ביוטיוב, שנראות הרבה יותר "טלוויזיה" מאשר יוטיוב חובבני מוקדם.
הפורמט מושאל מ-מופע לילה מאוחר: מספר מצלמות, סטים משוכללים, ראיונות, דיוני פאנל; פרקים רבים משוחררים גם כפודקאסטים.
לדוגמה, מקס פישר, אחרי הניו יורק טיימס, השיק את תוכנית החדשות "התמונה הגדולה" עם תפקיד מארח מסורתי יותר, תרשימים וטבלה.
טום וויליס הוא סופר בלונדון שעורך ראיונות ארוכים עם סופרים; האווירה קרובה יותר לטלוויזיה הציבורית האלתורית.
⁉ השאלה המרכזית של המאמר: האם הכישורים של סופר ועיתונאי דפוס עוברים לווידאו?
ההצלחה אינה מובטחת. השיחות של ביוקנן עם סלבריטאים מספקות לפעמים רגעים גלויים אבל לפעמים מביכות.
המבחן המרכזי: האם הקהל יישאר מספיק זמן כדי שהתוכנית תהווה ארכיון ומערכת יחסים בין המנחה לקהל?
⁉ מכאן השאלה: האם הסרטון שוב מנצח את הטקסט?
עכשיו הכל פשוט שונה: הסרטון לא מנצח את הטקסט ככזה, אלא את המודל הישן "המחבר כותב - הקורא קורא". אבל הניצחון אינו מובטח: כישוריו של עיתונאי דפוס אינם מתורגמים היטב לווידאו, התוכנית עשויה להיראות מביכה, והקהל עלול לא להחזיק מעמד.
הטקסט נשאר מרחב של אמון וסמכות, והווידאו משמש לרוב כחלון ראווה, פלטפורמת שיחה ודרך לשמור על עניין בכותב ובטקסטים שלו.
על פי ה-אטלס עיתונות עצמאית, אלפי אנשים מזהים את עצמם כיוצרים-עיתונאים, ויותר מ-200 מהם עובדים ביוטיוב.
בהודו, עיתונאי טלוויזיה מפורסמים - רביש קומאר, בארכא דאט, אקאש בנרג'י ואחרים - עזבו אחזקות תקשורת גדולות ובונים פרויקטים משלהם ביוטיוב.