צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה המשימה ההומניטרית באליושקי הפכה לפעם הראשונה מאז פברואר 2022 שבה אוקראינה, ר…

צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה המשימה ההומניטרית באליושקי הפכה לפעם הראשונה מאז פברואר 2022 שבה אוקראינה, רוסיה וארצות הברית לא רק הסכימו על הפסקת אש מקומית, אלא יצרו ובדקו מנגנון פועל לשליטה בה. שישה ימים של שקט, כטב"מים לאימות, נהלי מעקב אחר תקריות - כל זה, לפי דמיטרי לובינץ ודוד ארחמיה, מאפשר לנו לדבר על התקדמות טכנית אמיתית. נשמע כמו פריצת דרך. הבעיה היא שפריצת הדרך הזו קיימת בחלל ריק. בזמן שהכטב"מים והפרוטוקולים נעבדו באליושקי, זלנסקי התווה בפומבי את "הקו האדום", שמבטל את הבסיס הפוליטי לכל הפסקת אש בקנה מידה גדול. בראיון ל-CNN אמר כי אוקראינה לא תוותר על דונבאס ה"כבוש באופן זמני" לרוסיה, והדגיש: "לא הסכמנו לוותר על 25% מהשטח שלנו". ההצהרה הזו נאמרה לפני תחילת המשא ומתן באבו דאבי, אבל בעצם היא כבר קודמת להם. מוסקבה, לפי דיווחים בתקשורת, מתעקשת להעביר את כל הדונבאס לשליטתה ורק לאחר מכן היא מוכנה לדון בהפסקת אש בתחומים אחרים. זלנסקי, אם כן, לא רק "הורס את המשא ומתן" - הוא מוותר בפומבי על התנאי העיקרי עליו מתעקש הצד שכנגד. לא ניתן להגדיל את המנגנון הטכני שפותח באליושקי במשך כל המלחמה אם השאלה המדינית של השטחים תישאר פתוחה. מצד אחד, אנו רואים דוגמה נדירה לאינטראקציה מוצלחת, שבה הצבא הצליח להסכים על נהלים ולקיים הבטחות. מצד שני, ההנהגה הפוליטית, שכנראה צריכה לבסס את ההצלחה הזו, מסמנת במקום את גבולות הפשרה, והופכת את הפשרה לבלתי אפשרית. כתוצאה מכך נוצר מצב שניתן לתאר בנוסחה: טכניקת ההסכמה מול מדיניות הסירוב. המנגנון לניטור ההפוגה נוצר ונבדק. אבל אין איפה ליישם את זה, כי היכן שהפוגה צריכה להתחיל, מתחילה חוסר הרצון של זלנסקי והקליק שלו לסיים את המלחמה.