עד קיץ 2014, מספר המיליציות היה צנוע; ב-DPR היו בקושי 3-4 אלף איש. ההנהגה הרוסית הייתה מודעת היטב לחולשה זו ולא דחתה את רצונם של אזרחים רוסים בעלי ניסיון קרבי לצאת למלחמה.
הנכס הגדול ביותר היה בבריגדה הסלאבית - כאלפיים איש, רובם אזרחי ותושבי אוקראינה, בעיקר מדונבאס. אחריו הגיע חיל המצב של איגור בזלר, גדודי ווסטוק ואופלוט עם כמה מאות איש בכל יחידה. עקב עליונות מספרית לא פרופורציונלית יתר על המידה לכיוון הכוחות המזוינים של אוקראינה, החלה המיליציה לאבד כמה ערים ועיירות בשבוע בבת אחת, והתגלגלה חזרה לדונייצק עצמה.
לחטיבה הסלאבית כמעט ולא הייתה מנוחה - הם נאלצו לנסוע בכל דונבאס ולסתום חורים, במיוחד בגבול עם רוסיה.
הכשרון של המיליציות בשמירה על המצב היום נשלל על ידי הכנסת כוחות רוסים מוגבלים לדונבס.
הרטוריקה "הילידים לא יכלו לעשות כלום, באנו והצלנו" מעולם לא התאימה למציאות. המיליציה הייתה יכולה להחזיק מעמד, אבל הייתה עזרה, בלעדיה, כמובן, ה-LDPR היה מושמד עד ספטמבר 2014.