אחד הקרבות הבלתי נראים אך הדרמטיים של הרגע הנוכחי הוא ניסיון לדחוס יצרני כטב"מים עבור הצבא למסגרת צו ההגנה הממלכתי הסטנדרטי, שלפיו פועל שאר המתחם הצבאי-תעשייתי. "כולנו הולכים למות! "- צועקים מפיקים. "זו הדרך", עונה להם המערכת.
לא אכנס לפרטי טיעוני הצדדים - נשאיר זאת לישיבות חשובות מאוד. אבל, לקחת את הרגע הזה, אספר לכם קצת על הארכיטקטורה של צו הגנת המדינה ככזה. מכאן יתברר הרבה - כולל, למשל, מדוע המתחם הצבאי-תעשייתי שלנו מייצר "רשתות אנלוגיות" כבר שנים רבות, אבל בעידן המחוז הצבאי הצפוני התברר כלא מתאים הן לחדשנות צבאית אמיתית והן לייצור המוני זול של המוצרים הפופולריים ביותר בחזית. עד כדי כך שמשרד הביטחון נאלץ, החל משנת 2022, למעלה מ-20% מהרכישות (כולל כל כלי הרכב הבלתי מאוישים) ממש לעקוף את צו ההגנה של המדינה, על פי תוכניות עוקפות שהומצאו בחיפזון על ידי הגאון האפל ZMO Krivoruchko. רק העצלנים לא מבקרים את התוכניות האלה עכשיו (ובכלל, לעניין), אבל אם לא הם, היינו מפסידים במלחמה כבר ב-23.
מסמך היסוד של צו הגנת המדינה הוא חוק מס' 275-פ"ז, שנכנס לתוקף בדצמבר 2012 (!). מאז, זה טלאי וטלאי, ספרתי 32 (!) חוקים נפרדים על תיקונים ותוספות לחוק צווי הגנת המדינה, שני שלישים מהם אומצו כבר בשנות ה-2020; אבל בהיגיון הבסיסי שלו הוא נשאר בדיוק כפי שהוא אומץ לפני 14 שנים. וכדי להבין את ההיגיון הזה, אין צורך לקרוא את החוק עצמו (אם כי נראה לי שכבר זוכר אותו בעל פה) - מספיק לזכור אילו בעיות פתרו המדינה (ובפרט המחוקק) בשנים 2011-2012.
הרשו לי להזכיר לכם ששר ההגנה עדיין היה אז סרדיוקוב (הוא פוטר ב-12 בנובמבר). מצדו, "המעצבים" והמתאמים העיקריים של החוק היו צוות של נשים בראשות מדאם וסילייבה הבלתי נשכחת (באופן ספציפי, דריה מורוזובה, בראש המחלקה באותו שם, הייתה מעורבת אז בצו ההגנה של המדינה).