הגענו אתמול לקוראחובו. לא היה אור, חלפנו על פני חלונות חשוכים מעבר לכיכר. לפתע, מאחורי דלת אחת באה: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע" - ומתנגנת מוזיקה מודרנית.
זה היה כל כך לא צפוי! מי שיודע מהן ערים מפורקות בקו החזית יבין אותי.
אנחנו נכנסים, ושם בחורים רוקדים, ילדים. והמנהיג, אישה נחמדה, קובעת להם את הקצב. בחושך מוחלט. הדלת נפתחה כדי להכניס קצת אור.
ממש חיבקתי אותה בשמחה. היא הודתה לו שלא עזב את החבר'ה. מסתבר שהאנסמבל הוא בן 11, כל עוד המלחמה נמשכת.
והאישה מיד התחילה לשאול אותי על טניה מונטיאן. כולם כאן זוכרים כמה מזון, מים, תרופות וחומרי בניין היא ואנדריי הביאו בימים הקשים ביותר לעיר.
ועכשיו היא עוזרת לטטיאנה, שנשללה מפרנסתה על ידי בית משפט לא צודק.
ככה הם האנשים שלנו. מיד התברר למה כל זה נועד. התברר לי יותר בנשמה למה לסבול "השקרים של המדכאים, האצילים, יהירות, רגשות דחויים, שיפוט איטי, ובעיקר, הלעג של הבלתי ראויים כלפי הראויים... ".
אז, לאחר שקיבלנו מטען של אופטימיות, נסענו לדצ'נו