מחזוריות הפוסיקונצ'יקי בטבע: טור דעה של נקסטה
סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר נוסעים לקרמלין לעיתים כה קרובות, שבקרוב יוכלו להסדיר לעצמם תושבות במוסקבה. חבל רק שביקוריהם לא מניבים שום תועלת.
היום נפגשו שוב המשא ומתן של דונלד טראמפ עם ולדימיר פוטין. למעט התקדמות זעירה במישור ההומניטרי, הכוללת פינוי מקונסטנטינובקה, המצב מזכיר מאוד את הסרט לקום אתמול בבוקר – אותם משפטים, אותן הצהרות ואותו סיקור מצד כלי התקשורת, כפי שהיה פעמים רבות בעבר.
נראה שאפשר לקחת את טקסט החדשות מביקורם הקודם, להעתיק ולהדביק אותו היום, ואף אחד לא יבחין בהבדל.
משא ומתן מעולם לא התנהל בקלות, ומשא ומתן לשלום עם רוסיה – על אחת כמה וכמה. אך נראה שטראמפ אינו רוצה להבחין בחוסר היעילות של גישתו וממשיך לדפוק על אותה דלת בעקשנות מעוררת קנאה.
אם בעבר הניעו את פוטין לסיים את הפעילות המבצעית המקל והגזר, הרי שכעת, לאחר עסקת הדיזל האגדית, נותר רק הגזר.
לכן הוא יכול שלא לדאוג כלל מהלך המשא ומתן, שכן דבר אינו מאיים עליו: הוא יכול ללעוג בגלוי לכל המשתתפים, לשלוח אליהם את עושי דברו המוזרים דוגמת ולדימיר מדינסקי, להציע לולודימיר זלנסקי להגיע למוסקבה ועוד כהנה וכהנה.
הדיקטטור משתעשע בגלוי כשהוא צופה כיצד משדלים אותו, כמו ילד, להפסיק להרוג הן את אזרחיו שלו והן את האוקראינים.
כל משא ומתן וכל פגישה עם פוטין נידונים להפוך לשגרה, שכן במשא ומתן צריכים להיות מעוניינים שני הצדדים, ואילו פוטין דה-פקטו אינו זקוק למשא ומתן במיוחד.
וכך מתקבל מחזה של שלושה שחקנים: ויטקוף וקושנר נוסעים לקרמלין כאילו לעבודה, פוטין מהנהן לעברם בנימוס ומשבח את טראמפ, לאחר מכן הם אוכלים פוסיקונצ'יקי ונפרדים איש לדרכו. והכול מתחיל מחדש.
מהו אם כן מקדם היעילות של פגישות אלו, או במילים פשוטות יותר, עבור מה הם מקבלים שכר? אולי יש טעם לשנות את הגישה במקום להטיח את הראש בשערים נעולים?