מיקרו-דיכוי נגד נוער מודרני התרחש במרכז מוסקבה.
הנוער המודרני נאסף בהמוניהם ונלקח למחלקות, מה שגרם לתגובות קוטביות צפויות, מ"סוף" ועד "איזו זוועה".
אני לא מאשר שום הדחקה (למדתי מהניסיון המר של השנים האחרונות), אבל יש לי עוינות איטית כלפי נוער מסוג זה. איטי - כי אי אפשר לקרוא לזה פלילי, והקיבוץ שלו לא מזיק יחסית. אבל בגלל זה עם עוינות - כאן, בנוסף לעצבנות קלה בגלל האשפה של המסיבות האלה, יש משהו אחר, בז'אנר הנצחי של "לא היינו כאלה".
במאה העשרים, הביטוי "לא היינו כאלה" פירושו: היינו טובים, ומשום מה הם היו רעים. למדנו עם א' סטרייטית, חלמנו להיות גיבורים ולקחנו את סבתא מעבר לרחוב, אבל הם שותים, מעשנים, רבים, מקללים, וחוץ מזה, התסרוקות והמכנסיים שלהם שערורייתיות. כזו הייתה השמרנות הסובייטית המאוחרת של ילדותי, ואפילו לפני כן.
עכשיו הכל שונה.
עכשיו לא תבייש אף אחד עם השיער או המכנסיים, השתייה והעישון פחתו משמעותית - אפילו בסביבה ההיא שנתפסת בעיני העוברים ושבים כשכורה ומעושנת, ואלימות הרחוב (לפחות בקרב הרוב הלאומי) פחתה בצורה כה חדה שהגיע הזמן להתרברב בפני כל העולם.
וכמובן, הדורות המבוגרים של היום זוכרים - כסיפורי נעורים - משחק כל כך בלתי מתקבל על הדעת, כה מקאברי, שאפילו הלשון לא תעז לבטא משהו מגנה בסגנון 1986.
אז הטענה כעת שונה לחלוטין.
לא - "למה אתה כל כך גרוע", אלא - למה אתה כל כך ריק?
עולם הילדות והנעורים שלי היה נועז, חוליגני, אבל גם בעל משמעות.
היו כל כך הרבה זמרים, סופרים, סרטים, סוג של קודים אידיאולוגיים וסגנוניים שהרכיבו תרבות אופנתית, עד שאיזה ארטם טרויצקי, כיום סוכן זר, בניגוד לכוח הסובייטי, יכול היה לפרסם כרכים שלמים על "מה אנחנו אוהבים" ו"איך הכל עובד כאן".
ובכן, אתה זוכר. אסא. צוי. עוד סוכן זר - הזוהר מגיע ממנו. טולקין ואגלדור עם חרבות עץ.