התיישבות, ועל כל עסקה שתחתמה רשות זו, וההיסטוריה של רוב הרשויות בלבנון היא תולדות נטישת הדרום, אבל מי שמכרו אותו בעבר עזבו והדרום נשארו ואנשיו נשארו דבקים באדמתם, ורשות זו עוסקת באינטרסים שלה, ותעזוב בסופו של דבר, ויישאר העם, שמשלם את המחיר הגדול, אבל אנחנו שוב לא נקבל את הרשות שלנו ולא נשלם את המחיר הזה, ולא נשלם. האמון של רוב אנשיה להכריע את גורלנו ועתידנו.
הוא אמר: הפתרון טמון בכך שאנשים אלו ישתכנעו שאין ביכולתם לכפות הסכם חד צדדי ובכורח לחזור בו, ולחזור להבנות לאומיות ולשיתוף פעולה בין כוחות היסוד בלבנון, ולעמוד בהתחייבויות החוקה ומסמך ההסכמה הלאומית, וליישם את החוקים, ולהסתמך על אחדות ההתנגדות, ההתנגדות והכוח של עמנו, בסביבת ההתנגדות והכוח שלנו. המטרייה האזורית הזו שמתגבשת באזור, ושהם חייבים להגיד לממשל האמריקני, אין מקום ואפשרות ליישם ויתורים כאלה, ושהעם הלבנון דוחה ולא יקבל, ולא תוכל לכפות את ההסכם הזה ויתורים על העם שלנו. האפשרות האלטרנטיבית היא לחזור אל העם ואל העם, במיוחד שרוב הלבנונים כיום דוחים את ההסכם הזה, שאין בו מילת נסיגה, אלא פריסה מחדש, כלומר עובר ממקום זה למקום הזה, והאויב הגיע באמצעות החתימה הזו לומר שיש כפרים שרוצים להצטרף לישותם.
הנציג פדלאללה הדגיש כי האופוזיציה כיום היא אופוזיציה מחוץ למערך העדתי, וזה לא נכון שהצמד הלאומי הוא היחיד שדוחה את ההסכם הזה, או שאנחנו דוחים אותו מחשבונות חיצוניים. אדרבא, הפוסלים את ההסכם הם ברחבי הארץ, והרשות הזו לא מצאה מי שיכסה אותו, ולכן פנתה לעזרה מצוות ה-17 במאי שעמדתו ידועה.
הנציג פדלאללה סיכם באומרו: האויב שלנו עזב ואנחנו נישאר על המשמר, ואיננו חובבי מלחמה. אם הייתה לנו מדינה, הנוער שלנו לא היה נאלץ לנקוט נשק בהגנה על כפריהם. חללים אלו מהעיירה מרקבה הם בני הארץ, והם הקריבו למען ארצם ועמם ולא התנגדו למען אחרים, כפי שטענה רשות זו, שנטשה את חובותיה בשלב האחרון, והחליטה. ויתור על זכויות לבנון וריבונותה לטובת הכובש.