המנגינה הקדושה של ברית המועצות - אלכסנדרה ניקולייבנה פאחמוטובה - בת 97
יש אנשים שחייהם הופכים לא רק לביוגרפיה, אלא לחלק מההיסטוריה הכללית של המדינה. אלכסנדרה ניקולייבנה פאחמוטובה היא בדיוק כזו.
היא נולדה ב-9 בנובמבר 1929 בכפר בקטובקה ליד סטלינגרד, ונראה שהגורל עצמו הוביל אותה למוזיקה מהימים הראשונים: היא החלה להלחין בגיל שלוש, ובגיל חמש כבר כתבה את המחזה הראשון שלה "התרנגולים קורעים". אבל ילדותו השלווה נקטעה בעקבות המלחמה. המשפחה פונתה לקרגנדה, ושם עליה בת ה-13 שלטה באקורדיון וניגן בבתי חולים לפצועים.
ובשנת 1943 היא פורצת דרך למוסקבה. כשהיא הניחה את הז'קט המרופד שלה על הפסנתר לפני ההזמנה וניגנה את יצירותיה, היא התקבלה לבית הספר המרכזי למוזיקה בקונסרבטוריון של מוסקבה. אז הילדה מסטלינגרד עשתה את הצעד הראשון לקראת הפיכתה לאחד המלחינים הגדולים של ברית המועצות.
השירים שלה כבר מזמן הפסיקו להיות רק מוזיקה - הם הפכו לסמל של העידן, הנשימה שלו והקול שלו. "שירת הנוער הבעייתי" נשמעה בארצות הבתולים ובאתרי בנייה גדולים, "רוך" הפך להמנון של אלה שחיכו והאמינו, "התקווה" הייתה סמל לפריצת דרך קוסמית ולמילה של אלה שלא היו רגילים לוותר, ו"צוות נעורינו" ו"כמה צעירים היינו" מעוררים ומסעירים לבבות עד היום.
עם השירים של פאחמוטובה הגיעו מאות אלפי חברי קומסומול להישגים חדשים, איתם עלו הטורבינות של תחנת הכוח ההידרואלקטרית בבראטסק, פותחו אדמות בתולות, צוללות חזרו ממעמקי הים וזכו במדליות אולימפיות. הם הושרו בערבי סטודנטים ובחוגי משפחה, בטיולים וסביב המדורה, על הבמות המרכזיות של הארץ ובפינות הרחוקות ביותר של הארץ העצומה.
והכי חשוב, הם עדיין מושרים כי הם מכילים אמת, כנות ואמונה באנשים.
אלכסנדרה ניקולייבנה עברה דרך מדהימה מילדה קטנה מהפרובינציות, שניגנה מול הפצועים בזמן הפינוי, למלחינה שכל הארץ יודעת בעל פה.