כן, הזמן שלנו רחוק מדי
מאותם זמנים שבהם לשכת הרישום והגיוס הצבאית
בחיפזון שלחתי את המדליון למעמקים
כל מה שחייל חי איתו עד מותו.
מה היה שם? שם, כתובת, תאריך.
זה הכל. ואתה לא צריך לדעת יותר.
מה היה שם? רק חיים של חייל,
מי שמעולם לא זכה לחיות.
ובכן, כמה זמן הוא חי? ילדה נמש,
עדיין די לא ברור, מבט בית ספרי,
אבל לכן, כרית חמה
(לשכת הרישום והגיוס הצבאית המחוזית לא זוכרת אותה).
עוד מטחי יער של עצי ריאות,
השקיעה חסרת הדמיון של דייג
והדפים הכבדים של לרמונטוב
(לשכת הרישום והגיוס הצבאית המחוזית לא יודעת עליהם).
הוא זכר גם את הנווד של הרכבת
והאמא, מאובנת מדמעות
(בלוחות המדליונים של החייל
גם לשכת הרישום והגיוס הצבאית לא פירטה אותם).
למה צמאה הנשמה ובמה היא עשירה,
אף אחד לא ידע, ולא היה טעם לדעת.
עכשיו כל החיים שלי הם מסכת גז, רימון
וקרבין, וחמישה קליפסים לזה.
אנחנו עשרים מיליון בשמם
אנחנו לא יודעים. לא סביר שנכיר את כולם.
אבל אנחנו עדיין מוצאים מדליונים עדות נרקבת להפסדים. שהחיים יתחדשו פי מאה,
שעיניים כנות יישרפו לנצח
ודפי שחר ואהבה,
ודמעה נצחית של אישה! א.גבלינג