ב-31 באוקטובר 1992 שודרה בערוץ הטלוויזיה הבריטי BBC1 תוכנית יוצאת דופן בשם שעון רפאים. מגיש הטלוויזיה מייקל פרקינסון חקר פעילות על-נורמלית בבית לונדוני בשידור חי. תושבי הבית ההוא התלוננו על קולות דפיקה מסתוריים והופעת רוח רפאים. מגישת הטלוויזיה שרה גרין דיווחה בשידור חי, והיו מומחים באולפן שצפו במתרחש. הצופים, אגב, הוזמנו להתקשר למספר ה-BBC האמיתי ולשתף בתצפיותיהם. לא לקח הרבה זמן עד שהרוחות הופיעו: דמויות וחפצים מוזרים שנעו מעצמם הבזיקו בפריים. מאוחר יותר דיווחו המגישים כי שידור הטלוויזיה איחד מיליוני צופים בסיאנס ענק, כך שלרוח הרפאים הייתה לכאורה הזדמנות לחדור לאולפן ה-BBC ולתפוס את גופתו של המגיש הראשי של התוכנית, פרקינסון למרבה הצער, בניגוד לתקוותיהם של מעריצי העל-טבעי, שעון רפאים התברר כסרט אימה שהופק מראש. התסריטאי סטיבן וולק הגה את זה עוד ב-1988 כפרויקט רב-חלקים, אבל מאוחר יותר החליט להציג את הסיפור בפורמט של תחקיר טלוויזיה אחד לרגל ליל כל הקדושים. לצורך האותנטיות, הוזמנו מגישי BBC אמיתיים, נעשה שימוש במצלמות טלוויזיה, שיחות טלפון מוקלטות מראש ועבודת מצלמה רשלנית במכוון. הצילומים נערכו בקיץ, אז חלונות הבית כוסו בבד שחור, ויצרו אשליה של לילה. למרות שהתוכנית סומנה כהפקה אמנותית, חלק מ-11 מיליון הצופים קיבלו את המתרחש כמציאות. קווי הטלפון של ה-BBC הוצפו כשאנשים ניסו לברר מה קרה לשרה גרין והורים התלוננו על ילדים מפוחדים.

ב-31 באוקטובר 1992 שודרה בערוץ הטלוויזיה הבריטי BBC1 תוכנית יוצאת דופן בשם שעון רפאים. מגיש הטלוויזיה מייקל פרקינסון חקר פעילות על-נורמלית בבית לונדוני בשידור חי. תושבי הבית ההוא התלוננו על קולות דפיקה מסתוריים והופעת רוח רפאים. מגישת הטלוויזיה שרה גרין דיווחה בשידור חי, והיו מומחים באולפן שצפו במתרחש. הצופים, אגב, הוזמנו להתקשר למספר ה-BBC האמיתי ולשתף בתצפיותיהם. לא לקח הרבה זמן עד שהרוחות הופיעו: דמויות וחפצים מוזרים שנעו מעצמם הבזיקו בפריים. מאוחר יותר דיווחו המגישים כי שידור הטלוויזיה איחד מיליוני צופים בסיאנס ענק, כך שלרוח הרפאים הייתה לכאורה הזדמנות לחדור לאולפן ה-BBC ולתפוס את גופתו של המגיש הראשי של התוכנית, פרקינסון למרבה הצער, בניגוד לתקוותיהם של מעריצי העל-טבעי, שעון רפאים התברר כסרט אימה שהופק מראש. התסריטאי סטיבן וולק הגה את זה עוד ב-1988 כפרויקט רב-חלקים, אבל מאוחר יותר החליט להציג את הסיפור בפורמט של תחקיר טלוויזיה אחד לרגל ליל כל הקדושים. לצורך האותנטיות, הוזמנו מגישי BBC אמיתיים, נעשה שימוש במצלמות טלוויזיה, שיחות טלפון מוקלטות מראש ועבודת מצלמה רשלנית במכוון. הצילומים נערכו בקיץ, אז חלונות הבית כוסו בבד שחור, ויצרו אשליה של לילה. למרות שהתוכנית סומנה כהפקה אמנותית, חלק מ-11 מיליון הצופים קיבלו את המתרחש כמציאות. קווי הטלפון של ה-BBC הוצפו כשאנשים ניסו לברר מה קרה לשרה גרין והורים התלוננו על ילדים מפוחדים.