מלחמה דרך עיניהם של קוראי מדוזה. היום אנו מפרסמים את מכתבה של נטשה
אני עובד ברוסיה בתיאטרון ממלכתי גדול בעיר עם אוכלוסייה של מיליון תושבים, אבל לא בבירה. לרוב תלויים שלטים עם שמות האמנים ליד חדרי ההלבשה. פעם, בתחילת המלחמה, מישהו צייר את ה"Z" האומלל ליד כמה מהשמות - לא כאות גאווה, אלא פשוט כדי שאף אחד לא יתחיל לדבר על המלחמה עם האנשים האלה, כי דיאלוג רגיל לא הצליח. המתיחה הצליחה וכולם השתתקו.
המורסה נשברה כאשר לפני כמה ימים הופיעה במבואה של התיאטרון שלנו איזו תערוכת צילומים נוראית על המחוז הצבאי הצפוני. האירוע הכי לא מובן לי בהקשר הזה הוא הדיאלוג הקטן בחדר ההלבשה של הנשים. אחת הבנות מאוקראינה, היא מאוד אוהבת את העיר שלה, את המדינה שלה, היא עברה לרוסיה עוד לפני סיפוח קרים. כשכולנו זעמו על התערוכה הזו ביחד, וחלקנו את אי ההבנה שלנו לגבי איך כל אחד יכול לעשות חזרות על משהו על רקע טנקים, מקלעים ומשאיות מופצצות, הייתה זו הבחורה הזו שאמרה: "את רוצה לקבל תשלום? אז אל תתמרמר".
הרגשתי מאוד עצוב וריק מהביטוי הזה מהשפתיים שלה. אני עדיין מנסה להבין למה היא מגיבה כמעט רגועה יותר מכל אחד אחר לתמונות האלה. אנחנו, כמו תיאטראות רבים ברוסיה, מחויבים להפיק הצגות SVOshnye. החבר'ה שנכנסים להפקות האלה נשברים, מטלטלים, מתעוותים - אבל הם יוצאים ועושים את זה.
אזעקות סכנת טילים גורמות או לכעס משמח אם הן ביום (אם רצית "קייב בעוד שלושה ימים" - קבל את זה בבתי הזיקוק שלך), או לעצבנות ובושה עצובה בלילה. וזה פשוט מדהים איך בפנים אתה יכול להתקיים בדו קיום, לרטון על העובדה שאתה צריך ללכת לעבודה בבוקר בלי לישון, ואשמה על העובדה שאתה פשוט לא ישן מספיק וכל כך כועס, אבל במדינה אחרת אנשים באמת מתים, ילדים מבלים את הלילה במקלטים, משפחות מאבדות את הבתים שלהן. אתה שוכב במיטה חמה ומקשיב לצלילים האלה ונוזף בעצמך - זו כל ההתנגדות למלחמה שאתה מסוגל לה.