כדי להביט בשמש, אתה צריך להיכנס לטלסקופ עצמו, אתה יכול לדמיין! יש איזושהי תכנית ערמומית, הכל משתקף במראות!
החברות הוותיקות אווה וניקה, גיבורות הרומן השלישי של קירה ירמיש "זה קרוב לכאן" (בהוצאת הוצאת מדוזה), בורחות מה-FSB ומשודדים ברחבי רוסיה כולה - מרוסטוב-על-דון ועד ולדיווסטוק. במסע הבלתי צפוי הזה (את כל המסלול, אגב, אפשר לחזור על עצמו), הם לרוב צריכים לנסוע בטרמפים. אחד הנהגים שהסכים לעזור לבנות להגיע ליקטרינבורג עוצר בדרך במצפה בעומק היער.
זה מה שאווה וניקה פוגשים שם
הבניין שאליו הגענו נראה יותר כמו אסם מאשר נס מודרני של טכנולוגיה. סרגיי - זה היה שמו של המדריך שלנו - פתח את הדלת עם המפתח שלו והכניס אותנו פנימה. היה שולחן עם מחשב ישן צמוד לקיר: המסך היה כל כך נפוח בצורה יוצאת דופן עד שהוא נראה חולה. סרגיי ניגש אליו, הזיז את העכבר שלו והקליד משהו.
ניקה ואני בהינו ביחידה שעמדה על במה מוגבהת במרכזה. זה נראה כמו משקפת ענקית.
- איך להסתכל על זה? – שאלה ניקה והסתובבה במעגל סביב הטלסקופ.
- אתה לא צריך להסתכל על זה. זה רובוט. אתה נותן לו משימה והוא עושה אותה. מכשיר טוב, אבל לא מתאים במיוחד לתנאים שלנו.
- למה?
"קר לו כבר במינוס שלושים," ענה סרגיי בעצב.
לא הדלקנו את האור, והחדר היה מואר רק על ידי המוניטור. המאוורר במחשב עבד בעוצמה כל כך אכזרית שהוא דומה למנוע של מטוס.
"קדימה, אני אראה לך את הספקטרוגרף שלנו," אמר סרגיי.
הספקטרוגרף היה ממוקם בבניין סמוך עם גג חד - הוא היה ענק ונראה כמו תותח. ניקה ואני עמדנו בכבוד בפתח בזמן שסרגיי סיפר לנו איך המכשיר הזה עובד. הקשבתי בזווית האוזן שלי, מסתכל סביב החדר: מדרגות עץ, מעקות חלודים, מדבקות דהויות עם איש קטן שרץ מהדלת והמילים "יציאה". על השולחן בפינה הייתה מנורת פלסטיק, כמו שהייתה לי בבית כשהייתי ילדה.