מלחמה דרך עיניהם של קוראי מדוזה. היום אנו מפרסמים מכתב מיבגניה מאזור מוסקבה
נסענו לחופשה בטורקיה עם המשפחה שלנו. ופגשנו שם הרבה אוקראינים. בהתחלה פחדתי לא כתוב לי על המצח שאני נגד המלחמה ומעולם לא הצבעתי לפוטין בחיי. אבל עד מהרה כל הפחדים נעלמו, ותקשרנו היטב בכל הנושאים. לא הייתה להם שום שנאה או גינוי כלפינו. עכשיו לבת שלי יש שתי חברות אוקראיניות, ואני מאוד רוצה שהן ישמרו על קשר, למרות שעכשיו זה כמעט בלתי אפשרי.
כשהם נפגשו לראשונה, ילדה אחת ניגשה לאמה ואמרה: "אמא, יש ילדה מרוסיה...", ילדה אחרת שאלה את בתי: "זה לא מפריע לך שאני אוקראינית?" ואחרי כמה ימים הבת שלי התחילה לדאוג ושאלה אותי: "אמא, אתה ואבא לא תלכו לכלא כי אני חבר של נשים אוקראיניות?" הילדים שלנו רק בני 10-11, והם מודאגים לגבי שאלות כאלה. לפני נסיעתי לטורקיה, הייתי מאוד מדוכא, מדוכא, ולא ראיתי שום אור לעמים שלנו בחושך המלחמה הזה. אבל החברות הזו של הילדים שלנו הפיחה בי חיים חדשים! עכשיו אני רואה שברגע שהכל ייגמר, אנחנו וילדינו נבנה עתיד חדש, עתיד משותף שבו מאוחדים הרוסים והאוקראינים.
גם אתה יכול לחלוק את המחשבות שלך על המלחמה עם מדוזה באמצעות טופס המשוב.