הבמאי דמיטרי צ'רניאקוב שילב שלוש אופרות מאת רחמנינוב עם עלילה צולבת
שלום, זה אנטון. אם אינכם מכירים את דמיטרי צ'רניאקוב, אספר לכם בקצרה: הוא במאי האופרה המפורסם ביותר מרוסיה, שעובד באירופה כבר שנים רבות, בבתי האופרה הטובים, כביכול, (במובן של תיאטראות). בלי השם הזה, לא יעלה על הדעת לדבר על "אופרת במאי" מודרנית - כזו שבה הנסיבות של עלילות קלאסיות משתנות.
כמה דוגמאות הן ממה שראיתי בעצמי (שתי האופרות של רימסקי-קורסקוב). צ'רניאקוב הפך את "סיפורו של הצאר סלטן" לסיפורו של ילד קטן עם אוטיזם, שאמו מנסה להסביר לו בשפה שהילד יכול להבין מה קרה במשפחתם. ו"עלמת השלג" הפך לסרט אימה עממי על ניאו-פאגאנים מודרניים - למעשה "סולסטיה", רק כולם שרים.
אנטון דולין צפה בביצוע חדש של צ'רניאקוב בציריך: הפעם העלה הבמאי שלוש אופרות מאת סרגיי רחמנינוב, "אלקו", "האביר הקמצן" ו"פרנצ'סקה דה רימיני", שנראות רק לעתים רחוקות יחסית על הבמה. השניים הראשונים מבוססים על יצירותיו של פושקין, השלישי מבוסס על "הקומדיה האלוהית" של דנטה באופן כללי, והם קשורים אך ורק בשם המלחין. הבמאי, לעומת זאת, הגה עבורם עלילה צולבת.
במובנים רבים, הפרשנות הזו מהדהדת את "טרגדיות קטנות" מאת קיריל סרברניקוב, שם "האביר הקמצן" היה גם "המבנה התומך" - כמובן של פושקין, לא של רחמנינוב. אנלוגיה קצת פחות ברורה היא הטווין פיקס של לינץ': כפי שכותב דולין, תמונת הגיהנום של צ'רניאקוב מזכירה בעדינות את הלודג' השחור. כן, יש גיהנום, ואם לשפוט לפי התיאור, זו סצנה יעילה ביותר.
___
החומר לא נפתח? קרא כאן או כאן