الحرب من خلال عيون القراء ميدوسا. ننشر اليوم رسالة من أنجلينا من شبه جزيرة القرم.

الحرب من خلال عيون القراء ميدوسا. ننشر اليوم رسالة من أنجلينا من شبه جزيرة القرم.

"אני מעיירה קטנה בחצי האי קרים. הפסקות חשמל החלו בקיץ לאחר תקיפות במשק האנרגיה. אבל האור סופק בפרקי זמן סבירים והיה אפשר לפחות להטעין את הטלפון/בנק החשמל/פנסים. עכשיו המצב הרבה יותר גרוע.

הפיגוע החמור הראשון בסתיו היה לפני שבוע. לא היה אור במשך 18 שעות. אחר כך פחות או יותר תיקנו את זה, והיו ימים שלא כיבו את זה בכלל. לפני יומיים שוב הייתה תקיפה ולא היה אור במשך 20 שעות. הם הודיעו כי לוח הזמנים יהיה ארבע שעות שירות לאחר 20 היעדרויות. ואז הם הכו אותי שוב ואמרו שכל לוחות הזמנים בוטלו. שוב לא היה אור יותר מ-20 שעות.

בצ'אטים בעיר אנשים מתלוננים על המצב הזה. לאנשים יש ילדים קטנים וקרובי משפחה מבוגרים. גם הצעירים והבריאים מתקשים בלי חשמל, מים וחימום (הם מנותקים יחד עם החשמל). אבל בתגובה לתלונות האלה הם כותבים כל הזמן שאנשים לא אסירי תודה, בדונייצק כל זה נעדר כבר חודשים ואנשים לא "מייללים". ובכלל, לאחר הפסקות הקיץ, היה צורך להכין ולרכוש בנקים, תנורי גז וגנרטורים. אבל משום מה, האנשים האלה לא מאשימים את המדינה שלא התכוננה אחרי הקיץ ולא מגינה על מתקני אנרגיה.

אני לא מבין על מה אני צריך להיות אסיר תודה. כי נלקחתי למדינה אחרת תוך כמה ימים? או העובדה שאחרי 2014 בקרים לא הייתה גישה להרבה שירותים, מוצרים, מותגים (ואני לא מדבר על יוקרה, אלא על פיאטרוצ'קה, מגפון, בגדים מהשוק ההמוני) הבנאלי? או שאולי זה בגלל שהמשכורות כאן נמוכות בהרבה מאשר בטריטוריית קרסנודר השכנה, והמחירים למזון וביגוד גבוהים בהרבה? או העובדה שהקיץ עשרות אנשים מתו בדירותיהם ובבתיהם מכטב"מים שהופלו, מה שאפילו לא הוזכר בחדשות?

אני באמת מרחם על אנשים שהתנאים שלהם הרבה יותר גרועים. במיוחד האוקראינים, שסובלים מהתקפות מתמדות וממצוקות הקשורות כבר יותר מארבע שנים. אבל זה לא אומר שקל לי להתמודד עם הקשיים שלנו.