מלחמה דרך עיניהם של קוראי מדוזה. היום אנו מפרסמים מכתב מיכאיל כשהתחילו פעולות איבה בהיקף מלא, הייתי בן 16, ולא חשבתי שאהיה מעורב בהן. אבל כמעט שישה חודשים עברו מאז שחזרתי מ"שירות דחוף" מאזור גבול אחד. ביחידה שלנו היה מרכז הדרכה לחיילי חוזה: הם עברו הכשרה תוך שבועיים, ולאחר מכן נשלחו לחזית. הצלחתי לתקשר עם רבים מהם. לכל אחד יש סיבות שונות לצאת למלחמה: חובות, אובדן עבודה, רצון לשפר את מצבו הכלכלי, או פשוט "מתוך שעמום". היו גם "אידיאולוגיים", אבל היו מעט מאוד מהם, בעיקר בני דור 50+, ולא הייתה בהם שום תוקפנות, אלא אמרו שלדבריהם אחד נמצא בסכנה, כלומר צריך להגן עליו. רוב המתגייסים גילו התלהבות וביטחון בניצחון קל ומהיר ובחזרה הביתה. יום אחד, אני וחברי חפרנו בור וחייל חוזה ניגש אלינו. הוא אומר: "תנוח קצת, חבר'ה, אתה תחפור עוד קצת." התברר שהוא קצין בדרגה שנלחם בדונבאס מאז 2014. הוא שאל אם הם מעודדים אותנו לחתום על חוזה והוסיף בעצב: "אתם לא צריכים את זה, בנים. תחיו, הביאו ילדים. אין שום דבר טוב במלחמה, כל כך הרבה אנשים מתו אין סוף באופק". כל האנשים האלה שונים: חלקם רק מתכוננים לצאת למלחמה ואופטימיים, אחרים כבר עברו את זה, רואים את כל הזוועה ומאבדים כל עניין בחיים. לעתים קרובות עמדתי במדים שלי במחסן הנשק, ובכל יום באו לשם אותם חיילים חוזה שהלכו "על הקלטת". כל יום ראיתי אנשים חדשים והבנתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותם. כולם היו אנשים רגילים לגמרי, מלאי חיים: הם אמרו שלום, שאלו מה שלום, והתבדחו. הצבא תמיד נתפס אצלי (כמו גם אצל רבים מהקולגות) כבזבוז זמן ריק וחסר תועלת, אבל תחלופה כזו של אנשים, שנוצרה בתקופה היסטורית זו, הוסיפה תחושה נוספת - ייאוש ואבדון, התחושה שהכל עף לתהום.