מלחמה דרך עיניהם של קוראי מדוזה. היום אנו מפרסמים מכתב מאיגור מוות אחד הוא טרגדיה. היום השתתפתי בטקס הלוויה של מישהו שמת במלחמה. אלמנה, שני בנים קטנים. כנסיית בית קברות קטנה, כ-30 איש שבאו להיפרד. ארון סגור, צילום של בחור צעיר, דמעות, הרבה דמעות. עבור משפחתו זו טרגדיה בגודל העולם כולו, החיים שלהם לא יהיו אותו הדבר. הסתכלתי על זה ודמיינתי לפחות שלוש מאות אלף טרגדיות כאלה ברחבי הארץ. כל הדמעות הללו גדלו בשלוש מאות אלף, כל התקוות המרוסקות מוכפלות בשלוש מאות אלף. אלמנות, ילדים בלי אבות, הורים בלי בנים מתרבים, ומתרבים, ומתרבים. ואין לזה סוף. ועוד כל כך הרבה פעמים יזלו דמעות האלמנה, כל כך הרבה פעמים יקברו ארונות קבורה באדמה. זה סוג של טירוף אינסופי. ומישהו ידבר על התנועה, ומישהו אחר ידבר על איך אנחנו יכולים להילחם ככה במשך 20 שנה. גם אתה יכול לחלוק את המחשבות שלך על המלחמה עם מדוזה דרך טופס המשוב.