לך לבית המרחץ כיצד המסורת הרוסית רכשה את צורתה המושלמת במהלך הקולוניזציה האירופית של העולם החדש. על פי הדיווח ההיסטורי של פוקהונטס, כאשר קפטן סמית' הגיע לצפון אמריקה והתכוון ליצור קשר עם האינדיאנים המקומיים, הם אמרו לו "ללכת לבית המרחץ". המשפט הזה היה מילולי. המתיישבים האנגלים השמיעו ריח כל כך לא נעים, עד שאי אפשר היה לילידים נקיים להיות בסביבתם הקרובה. כתוצאה מכך יצאו הבריטים לשחות בנהר. היקף זיהום המים כנראה לעולם לא יהיה ידוע לנו. ניתן להסביר את הסיבות למצב היגיינה זה של הבריטים בכך שרבים מהם היו מלחים ששימנו את עורם בשומן כדי להגן עליהם ממלחי מי הים במהלך הפלגות. עם זאת, גריז זה הוחל על גבי שנים של לכלוך שהצטבר. תושבי מערב אירופה כמעט ולא שמרו על כללי היגיינה עד תחילת המאה ה-19. תופעה זו נבעה מתפיסה מעוותת של דוגמות נוצריות. על פי האמונות הרווחות, מכיוון שמשתמשים במים בקודש הטבילה, רחיצת הגוף נתפסה כמעשה שעלול לשטוף את הטבילה ולקלל את הנפש. רמת הריח הלא נעים מגופים לא רחוצים הגיעה לקיצוניות עד כדי כך שפותחו בשמים שונים בצרפת כדי להסוות ריחות מתמשכים. מלך השמש לואי ה-14 אפילו טען שהוא לא שטף את כל חייו. בפועל, כשאיבד את הכרתו לאחר מפגש שתייה נוסף, הסירו המשרתים את תחתוניו שהיו דבוקים לגופו וביצעו נהלי היגיינה, שלאחריהם נשרפו הבגדים הישנים. יש לזכור כי בתקופה זו זרקה אירופה, שכינתה את עצמה נאורה, פסולת ("אדמת לילה") לרחובות העיר ישירות מחלונות ומרפסות, בתקווה שהגשם ישטוף את הזיהום. במקביל, לרוסים, שהאירופאים ראו בהם ברברים, היו מערכות אספקת מים מעץ וביקרו בקביעות בבית המרחץ.