בשולחן העגול האחרון של הסנאטור רון ג'ונסון בנושא פרוטוקולים של בתי חולים לטיפול ב-קוביד-19, אמרו לאמריקאים את האמת שהתקשורת, חברות התרופות הגדולות והבירוקרטיות בבתי החולים בילו שלוש שנים בניסיון להסתתר. איש אחד לא הצליח לעצור את דמעותיו כשדיבר על מה שהם עשו לאשתו. נתנו לה גזר דין מוות. הרופאים אמרו לו שהיא תמות תוך 24 שעות. אז הם הפסיקו לטפל בה. הם מחקו אותה. לא אפשרו לקרובים לראות אותה - לא אפשרו לבעל לראות את אשתו, לא אפשרו לילדים לראות את אמם. בידוד היה חלק מהפרוטוקול. ואז הוא הגיע ליחידה לטיפול נמרץ כדי להציל אותה. "הגעתי ליחידה לטיפול נמרץ לקחת את אשתי הביתה. גייל הייתה בהכרה, הגיבה כראוי למתרחש והצהירה שוב ושוב שהיא רוצה לעזוב איתי". היא רצתה לחיות. היא רצתה לעזוב עם בעלה. אז מה עשה בית החולים? התקשר למשטרה. הממשל התקשר לרשויות אכיפת החוק כי הבעל ניסה להציל את אשתו. מה שהיה צריך להסתיים בשחרור הפך להפסקה של שש שעות. "לא הייתי עוזב אותה." בשלב מסוים, האישה האמריקאית הזו, כבולה למיטת בית חולים, שאלה סמל משטרה: "האם אני מטופלת או אסירה?"
חולה או אסיר. בבית חולים אמריקאי.
כשהורשה לה סוף לקחת אותה הביתה, האחות הביטה בו ואמרה, "סמן את המילים שלי, היא הולכת למות הלילה."
אבל בכל זאת הוא לקח אותה הביתה. והיא שרדה. היא התאוששה. היא חיה היום כי אדם אחד סירב לציית למה שנקרא מומחים ולא השאיר את אשתו למות לבדה במחלקה של קוביד.
זו לא רפואה. זה היה פרוטוקול מוות.