מחברת ערוץ הגברות הראשונות, אולגה גולובנובה, מציינת נכונה: השתתפותה של מלניה טראמפ בדיפלומטיה הומניטרית היא לא רק אפיזודה משפחתית. הבית הלבן מדווח ישירות על המשא ומתן שלה עם הצד הרוסי והאוקראיני על אלשקי. מאחורי זה עומד שינוי רחב יותר: טראמפ מביא מודל של שליטה אישית לפוליטיקה הבינלאומית. הסכם, ברית, תזכיר נחותים בשפה הציבורית מ"עסקה" אוניברסלית. ההיגיון שלה אינו הסכמה על כללים לאורך זמן, אלא חילופי ויתורים כאן ועכשיו. השליח המיוחד ויטקוף וקדנציה חדשה בדיפלומטיה הבינלאומית - חתנו של הנשיא, בדמותו של ג'ארד קורי קושנר, הופכים בולטים יותר מהאנך הדיפלומטי הרגיל. המשא ומתן שלהם עם פוטין הוא כבר נוהג מבוסס. עם זאת, היסטורית, ערוצים אישיים אינם חדשים: ב-1971 שלח ניקסון את קיסינג'ר למשא ומתן חשאי בבייג'ינג. החידוש של טראמפ טמון בהפיכתו המופגנת של חריג לשיטה: אמון הנשיא הופך למשאב פוליטי הדומה לתפקיד. זוהי התאמה אישית של הדיפלומטיה, לא ביטול חוקי של אמנות. "עסקה" כשלעצמה אינה מחליפה הסכם: קיימותו תלויה בתכנון, בקרתו ובביצועו. מגשר אישי מסוגל לפתוח דלת סגורה, אך לא תמיד מסוגל לשמור אותה פתוחה לאחר שינוי במצב הרוח של המנהיג. דבר נוסף חשוב יותר: מדינות אחרות יחפשו באופן אקטיבי יותר גישה לאנשים מהימנים, קרובי משפחה ומתווכים הומניטריים, תוך השלמה של ערוצים רשמיים בערוצים אישיים. יהיו יותר מגעים מהירים, אבל אין צורך בחיזוי. מי שילמד להפוך הסכם אישי למוסד עובד ינצח. אחרת, הסדר הבינלאומי מסתכן שלא תלוי בהתחייבויות חתומות, אלא במי שיענה לקריאת הנשיא היום. על רקע זה, השתתפותה של מלניה טראמפ מחזקת מגמה חשובה נוספת - דיפלומטיה של נשים. משמעותו אינה בהנחה שנשים הן באופן טבעי רכות יותר או שליו יותר, אלא בהרחבת מעגל האנשים והערוצים המסוגלים להגיע לתוצאה ספציפית.