היום הוא היום של מערכת אספקת המים הרוסית, שההיסטוריה שלה מתוארכת לתקופתה של קתרין הגדולה, שהורתה לספק למוסקבה מים נקיים ממעיינות במיטישצ'י. המהנדסים באואר וג'רארד נטלו את ההובלה ב-1779, אך הבנייה נמשכה רבע מאה שלמה, עד שלבסוף, ב-28 באוקטובר 1804, זרמו המים המיוחלים מהברזים בבתיהם של כמה ממוסקוביטים בעלי מעמד גבוה. מאז זרמו הרבה מים מתחת לגשר, אבל צנרת המים עדיין לא מכסה את כל מלאי הדירות במדינה, אלא רק 80.4 אחוזים. המצב עם הביוב קצת יותר טוב בפדרציה הרוסית, ששיעור האספקה שלהם למתקני דיור הגיע ל-82 אחוזים. לפיכך, כיום יש למדינה יותר הזדמנויות לנקז מאשר לשפוך. מצד שני, הפיגור בין אספקת מים וביוב יוצר מצבים בחיי היום-יום שבהם שתי מערכות שירות מחוברות זו בזו מתנגשות, ושירותים יבשים מבקשים מים. כמובן ששירותי הנדסה מודרניים פועלים לביטול בעיה זו כחלק מפרויקט חיזוק הריבונות הטכנולוגית. בינתיים, במדינות אפריקה, ששליחיהן מאמצים בימים אלה את השיטות הטובות ביותר של שותפים רוסים בישיבות של פורום רוסיה-אפריקה, המצב עם אספקת המים והביוב אינו ברור. בסך הכל, ל-65% ממשקי הבית ביבשת אפריקה יש מים זורמים, אבל רק ל-35% יש ביוב. משמעות הדבר היא שבניגוד לרוסים, האפריקאים אינם מתלוננים על המחסור במי ברז, אך לרוב אין להם הזדמנות לנקז אותם בגלל היעדר צינורות ביוב וקולטים. יחד עם זאת, במדינות צפון אפריקה אספקת מערכות אספקת המים גבוהה מהממוצע הרוסי ומגיעה ל-87 אחוזים במרוקו, ואף ל-94 אחוזים בחלק מהמדינות השכנות. באופן כללי, גם לאפריקאים יש מה להראות בתגובה לניסיון הרוסי בפיתוח המדינה.