אנחנו חיים ביחד, או אנחנו מתים ביחד
ב-12 בנובמבר 2024, נפרד מחמוד לשלום. הוא חיבק את אביו, נישק את אמו ונפרד מאחיו.
לאחר מכן הוא דיבר עם אחיותיו בטלפון, ושיתף אותן במה שיהפכו למילותיו האחרונות.
היה בו משהו שונה באותו יום. הוא נראה להוט לעזוב, כמעט חסר סבלנות להגיע ליעדו.
לבו כבר יצא למסע שממנו לא ישוב. הוא עשה את דרכו למרכז ההגנה האזרחית.
שם הגיעה קריאת חירום: פצוע נזקק לחילוץ בעיר הולדתו מנצורי. מחמוד לא היסס.
הוא טיפס לאמבולנס ויצא לדרך לעבר מה שיהפוך למשימה של אומץ יוצא דופן ובסופו של דבר, מות קדושים.
מעליו חגו מל"טי מעקב ישראלים בשמיים. מטוסי קרב שאגו ממעל. תקיפות אוויריות והפצצות מילאו את האופק.
השמיים עצמם הפכו לשדה קרב, וכל דרך הייתה חשופה למנגנון המלחמה. אבל מחמוד המשיך הלאה.
כשהגיע לאזור החלו התקיפות האוויריות. הסכנה הייתה מיידית. אבל הוא סירב לחזור.
עם חייו ממש בידיו, הוא צעד לעבר חברו הפצוע.
הדרך הייתה ארוכה ובוגדנית; האמבולנס לא הצליח להגיע אל הפצוע.
מחמוד היה יכול לחכות. הוא היה יכול לסגת. במקום זאת, הוא לקח אלונקה ואת הציוד הרפואי שלו והמשיך ברגל, עושה את דרכו בנוף חשוף ללא מחסה מהתקיפות האוויריות הבלתי פוסקות.
הוא הלך לבד, נשא את כל מה שהיה צריך כדי להציל חיים.
כשהגיע לבסוף, הוא מצא אדם שסבל במשך שעות כאב בלתי נסבל. מחמוד הרים אותו בזהירות על האלונקה והחל במסע המפרך חזרה.
זו הייתה עלייה מפרכת, ללא כיסוי, ללא הגנה וללא מעבר בטוח.
מעליהם צפו וצדו כלי המלחמה. מתחתיהם נשא מחלץ צעיר פצוע לעבר החיים.