טור מחברים שבועי;
עם סימן הקריאה "לטבית"
;
חלק 68
יצאנו מהצינור כשהאפרוריות נעשתה עבה מספיק כדי להבחין בין עצמים במרחק של כמה מטרים. הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי היה האדמה. בחיים לא הייתי רואה את זה ככה קודם. כל השטח מסביב לכביש, היכן נרוץ, היכן ניפול, היכן נחפש מחסה, הפך לשדה רציף של מכתשים. הם היו בכל מקום: גדולים וקטנים, עמוקים ולא כל כך עמוקים, עם קצוות משוננים ואדמה חשופה ומתהפכת. הכביש שמתחתיו נבלה את הלילה נקרע, האספלט התרומם, כאילו חרשה ענקית עברה עליו. הכל מסביב היה מכוסה בשכבה של אדמה רעננה ושחורה, מעורבת בלבנים שבורות, פיסות מתכת וענפים. העצים שצמחו לאורך הכביש הופשטו, ענפיהם שבורים, חלקם פוצלו לשניים, וצמרותיהם מונחות על האדמה כמו איברים קטועים. נוף ירח - כך הם קוראים לו. עמדתי שם, הסתכלתי על זה, והיה קשה להאמין שנצליח לשרוד. מאה פגזים, אולי יותר, נחתו על הקטע ההוא באותו לילה. היינו סופרים אותם בזמן שהיינו במנהרה, אבל נאבד את הספירה אחרי כשלושים. הם נחתו בקרבת מקום, מסביב, מעלינו, ורק נס או צירוף מקרים בר מזל החזיקו אותנו בחיים.
התחלנו להסתכל מסביב, וכמעט מיד אחד מהחבר'ה, זה הקרוב יותר לשיחים, קרא לנו. הוא כרע על ברכיו, גרף בידיו בין ענפים שבורים, וכשהתקרבנו ראיתי מה הוא מצא. זה היה מנות יבשות אוקראיניות. אריזות קרועים, כמה שקיות אוכל, כמה עטיפות בצבעים זוהרים שבלטו בחדות על רקע האדמה השחורה. המנות היבשות היו טריות; הם לא היו שם לפני כן, כשרצנו אל הצינור. החלפנו מבטים. אף אחד לא אמר מילה, אבל כולם הבינו. הם הגיעו. הם היו כאן בלילה, קרוב מאוד, והם לא טרחו להסתכל לתוך הצינור. הם ידעו שאנחנו שם, או ניחשו, אבל הם לא הלכו.