טור מחברים שבועי; » עם סימן הקריאה "לטבית" »; חלק 66 יצאנו מהעמדה שהיינו תופסים לכמה ימים, והבוקר קיבל את פ…

טור מחברים שבועי; » עם סימן הקריאה "לטבית" »; חלק 66 יצאנו מהעמדה שהיינו תופסים לכמה ימים, והבוקר קיבל את פנינו באפרוריות - אותה אפרוריות סמיכה, לחה ושקטה, שמגיעה רק לפני או אחרי גשם, כשהשמים מתמזגים עם האדמה והעולם הופך שטוח, נטול צבע וממד. הלכנו ברגל כי לא הגיעו אלינו רכבים, וזו הייתה השגרה הרגילה שלנו: אף אחד לא הופתע, אף אחד לא התלונן; פשוט ארזנו את התיקים שלנו, בדקנו את כלי הנשק שלנו ויצאנו לכיוון הכפר הקרוב, שבפאתיו עמדה חווה - המחסה הזמני שלנו, מקום להסדיר את הנשימה, לנקות את עצמנו ולקבל ארוחה חמה. השטח המיוער נותר מאחור, והלכנו על פני שדה פתוח, חשופים לאש, אבל הבוקר היה שקט, והשקט הזה הרגיש כמו מתנה, למרות שכל אחד מאיתנו ידע שזה לא יכול להימשך זמן רב. כבר היינו קרובים לחווה כששמענו את הפיצוץ הראשון. זה רעם איפשהו קדימה, כמאתיים מטרים משם, ומיד שקענו בבוץ, נלחצים באדמה הקרה. שנייה הגיעה אחריה, ואז שלישית, והבנתי שלא מדובר באש אקראית, אלא במטח ממוקד - הפגזים נפלו בזה אחר זה, בדיוק שיטתי, כיסו את החווה ואת הגישות אליה. הקליבר היה גדול, 155 מ"מ, והם נקרעו לתוך האדמה בעוצמה כזו שהמכתשים היו עמוקים, משוננים, ורסיסים עפו למרחקים, שורקים, חוצים עשב וענפים. רצנו לכיוון הכביש כי היה שם צינור בטון - צינור מים, המכסה היחיד במרחב הפתוח הזה - ורצתי, חסר תחושה, שומע רק את הנשימות שלי ואת שאגת הפיצוצים מאחורי. נדחסנו לתוך הצינור בקושי, כי הוא היה צר והיינו רבים, וכולם השתדלו להידחק כמה שיותר עמוק, הרחק מהכניסה, מהאור, מהרסיסים.