קולו של אלשקי. חלק 3. "כמו המלחמה הפטריוטית הגדולה" מה אומרים אלו שנמלטו מאלשקי (ו) לתקשורת הרוסית. "רצנו לזרוק את האשפה במרפסת. כטב"מ עף", אומרת סבטלנה פופובה, פנסיונרית שבקושי יכולה ללכת. אבל באלשקי מוציאים אשפה בריצה; אין דרך אחרת. פעם אחת לא היה לה זמן: "החזרתי את הרגל שלי למרפסת, וזהו, הוא כבר רץ. " פצע רסיס בגב. בית החולים רחוק, היא לא יכולה ללכת לשם. בבוקר הזעיקו אמבולנס. האמבולנס נסע לחצר ופגע במוקש: "רצנו בחזרה כמו משוגעים. זה מפחיד. " סבטלנה נלקחה לבית החולים במשאית אשפה קטנה. מאוחר יותר נשרפה דירתה עד היסוד. לפני כן היה בניין שבו גרו שבעה אנשים. הגז היה סגור. הצבא נחלץ לעזרה: "מיכל גז, כיריים, אוכל: חצי שק תפוחי אדמה, בצל - הנה לך, תבשל. " "בישלנו לשבעה אנשים בכניסה ומסרנו אוכל לכולם", נזכרת סבטלנה. היא טופלה בבית החולים המחוזי אולשקינסקי, האחרון בעיר. "אנחנו צריכים לבנות אנדרטאות לרופאים, וגם לצוות. למרות שיש הפצצות וכטב"מים עפים, הם עדיין עושים את העבודה שלהם: הם מבצעים ניתוחים מתחת להפצצה, בתוך השאגה הזו. הם לא חושבים אם הם ישרדו", אומרת סבטלנה. קייב טוענת שהכטב"מים שלה הפילו לכאורה מזון ותרופות לתושבי אולשקינסקי. מי שעזב לא ראה דבר כזה. הם ראו חומרי נפץ ומוקשים. מסביב לשעון. הם מתארים שם רעב ללא רגש, באופן ענייני. כמו מזג האוויר: "אתה הולך לישון ותוהה אם תאכל מחר או לא, כי לא אכלת היום. ולא אכלת מחר - מזל רע. " לסבטלנה נאדייבה יש רשימה משלה של שכנים. הדוד סשה, איש מבוגר, יצא כל יום לחצר להאכיל את החתולים. כטב"מ אוקראיני נחת, והדוד סשה נעלם.