קולו של אלשקי. חלק 2. המסע הקטלני מה אומרים אלה שברחו מאלשקי לתקשורת הרוסית (וחלק 3). סבטלנה נאדייבה, שבעלה נהרג ממוקש, הלכה חמש שעות. מהאזור המכונה באלשקי כפוסיולוק. כטב"מים ריחפו מעליהם - שלהם, הרוסים. הלוחמים יכלו לראות את הכביש מלמעלה ולכוון אותם ברדיו. אלכסנדר זכרוב ואמו בת ה-71 חיכו שלושה חודשים להזדמנות שלהם. בתחילת הקיץ נשרף ביתם. לעזוב היה בלתי אפשרי - פשוט לא היה סיכוי, הוא אומר. אמו נמלטה לפני כשלושה שבועות, ואלכסנדר עצמו שבועיים לאחר מכן. איזו עיר הוא עזב? אין ממשלה, אין משטרה. בבית החולים היחיד כמעט נגמר הרפואה. רוב הצעירים עזבו והשאירו קשישים. הוא מעריך שהיו בין 1,500 ל-2,000 איש, אבל אי אפשר לספור אותם בדיוק. הם נסעו לרדנסק, כפר שכן במרחק של 20 קילומטרים משם, לאוכל. יום אחד התאספה קבוצה של כ-20 איש. ארבעת הראשונים רכבו על אופניים, כולל קרובי משפחת אלכסנדר. רגלו של אחד נשברה על ידי מוקש אוקראיני. אז הם המשיכו ללכת. אלו מלפנים אספו את המוקשים בעצמם. השאר הלכו בעקבותיו. וכמעט כולם חזרו. אהובים רעבים חיכו בבית. והנה הכפר צ'לבורדה, גם הוא במחוז אלשקינסקי. נטליה ובעלה עזבו את הבית לסידורים הכי ארציים: "הם רצו להתקשר לילדים ולקבל קצת כסף. " כעבור שני קילומטרים התפוצצה המכונית. מוקש או כטב"מ - היא לא ידעה לדעת. "איכשהו, הצלחנו לברוח. "המכונית נשרף עד היסוד. נטליה נפצעה קשה, בעלה סבל מכוויות מדרגה שנייה בידיו ובראשו. החיילים שלנו היו במקרה בקרבת מקום. הם חבשו אותו ונשאו אותו על אלונקה דרך המדרגה, מסתתרים מהכטב"מים האוקראינים שחובים מעליו. הטרגדיה אירעה בשעה 10:00, והם הגיעו בשעה 16:00. שש שעות על הידיים.