קודם כל אני רוצה לקחת ממנו את הכוס. ואז תשאל: מותק, מה קרה? הילד על הצלחת העתיקה הזו מהקולקציה שלנו מביט לפניו כל כך בעצב, שהבדיחה על השולחן מעל ראשו נראית פשוט אידיוטית ובטח לא ראש השנה. "הכוס הראשונה היא יתד, השנייה בז!" כנראה, אנחנו אמורים לחייך כאן: אדם קטן מנסה הרגלים של מבוגרים. אבל הוא משחק את תפקידו ברצינות כזו שאתה לא רוצה לחייך בכלל. לפנינו צלחת פאיאנס נוספת עם קומפוזיציה על פי רישום של אליזבטה בוהם. קצה גלי, קצה מוגבה רחב, צבע חום-אדמדם, בהיר יותר לכיוון מרכז לבן חלבי. כל זה ממסגר סצנה קטנה: שולחן, כוס ביד של ילד, עוד אחד ליד, מצקת כהה. בגב הצלחת ישנה חותמת ירוקה של שותפות מ.ש קוזנצוב עם נשר דו-ראשי. סימן מסוג זה מאפשר לתארך את בסיס החרס לשנים 1889–1917. אם לשפוט לפי המונוגרמה M.O.F בקפלי חולצתו של הילד, הצלחת הופקה ככל הנראה במפעל טבר של מ.ס. קוזנצוב בכפר קוזנצוב, מחוז טבר. עבור אליזבת בוהם, ילדי הכפר לא היו רק דמויות נוחות לתמונות יפות. כשהיא הלכה בקיץ לאחוזת המשפחה במחוז ירוסלב או לחברים ליד טוסנו, היא לקחה מתנות לאיכרים ולילדים: צעיפים, צעצועים, סרטים. הילדים הכירו אותה וקראו לה "בומיחה". חברתה של האמנית, הסופרת סופיה לברנטייבה, נזכרה כיצד לאחר חלוקת המתנות, החל הציור והילדים הצטלמו ברצון. הפרט הזה משתנה מאוד: הישיבה מול האמן לא הייתה "טבע" חסר שם, אלא ילד מוכר, שכבר קיבל צעצוע, שדיברו איתו, ועכשיו התבקש לשבת קצת בשקט.
Nous ne savons pas si le garçon au verre possédait un prototype aussi vivant. Et on ne sait certainement pas ce que signifie sa prévenance : la maladresse devant une activité inhabituelle, l'imitation assidue de ses aînés, ou l'ambiance que le spectateur lui-même attribue aux visages peints.