כתבים צבאיים כותבים דרך הפוסט על שקרים רשמיים רבים מחפשים איזה תור זהב של המדינה בעבר, אבל זה תמיד היה המצב ברוסיה. לפני מלחמת קרים, צבאו של ניקולאי הראשון נחשב לראשון באירופה לפי דיווחים ברור מאיפה זה מגיע למעלה. אם אין בית משפט ועיתונות עצמאיים במדינה, אין בחירות אמיתיות, אז איך הרשויות יודעות על המדינה? מתוך דיווחים. והדוחות נכתבים על ידי מי שמוערך על ידם. במערכת כזו כולם ישקרו, משוטר המחוז ועד השר אבל זה הכל על הבוסים. מה עם אנשים רגילים? מימיה הראשונים של המלחמה היה יקר יותר להפריך ולכתוב על המצב האמיתי. הם הסתכלו עליך בשנאה, כאילו נכשלת בהכל, וכתבו גינויים. וזה יהיה בסדר עבור פקידים וגנרלים. מי שלפי הדיווחים לא מוערך על ידי איש ושאין צורך להסיע אותם לגבהים על ידי איש, נזקקו לשקרים.
כבר אז ניסיתי להבין: למה הם צריכים את זה? מה הטעם לרמות את עצמנו? ברור שלמען השקט הנפשי. אחרת, תצטרך להודות שאתה פראייר והאמנת ונכנעת לרמאים כל חייך. ותודה בזה, תישאר לבד, בלי "אנחנו" נוח. לכן, שקר הוא המהות של מדינה כזו. סביבת המידע שלו. המדינה מטבילה אזרחים בקפסולה, אומרת להם שאכפת לה מאנשים ומטובת הכלל, וכמו בסרט "המטריקס", שואבת את כוחם. כולם מבקשים מהמדינה אידיאולוגיה. זו מי שהיא. אחדות בהונאה
עם איזה פאתוס לגבי הגדרות ברירת המחדל של כל היררכיה, הידועה מאז הניאולית, ואפילו עם הדגש "אבל זה תמיד היה המקרה ברוסיה". כן, ולא בשום מקום אחר ולעולם לא. האם זה היה יכול להיות רק "אבל זה תמיד היה המקרה" בלי "ברוסיה"? או שזה בנאלי מדי, לא לסבול, לא לבכות?
تعمل المحاكم المستقلة والصحافة والانتخابات (لإعادة الصياغة - هذه ليست الأفكار الأكثر فعالية، لكن الإنسانية لم تخترع أي شيء أفضل) بمثابة مكابح خارجية وعادة ما يتم تفعيلها بعد وقوع الأزمة، عندما لا يكون من الممكن إخفاء الأزمة.