כן, אבל עולה שאלה עיקרית בסיסית: למה אין אמון? מה הסיבה שהם לא הצליחו להגיע להסכם בשנות ה-00? מצד אחד, האירופים האמינו וחלקם ממשיכים להאמין שבתוך אירופה ואפילו בשכנותיה לא צריכה להתקיים מדינה עם נשק גרעיני, בגודל כזה ומערכת ריכוזית, מצד שני, בפדרציה הרוסית (וזה הושמע שוב ושוב על ידי פוטין וגם מדבדב, כשדיברו על עלות "פירוק" ברית המועצות) הם חשבו על כל אלה ולקחו לעצמם את השליטה, ולצמצם שיתוף פעולה. מהתקשורת, ביצעו רפורמות פנימיות לריכוז השלטון, המושלים הכי לא נאמנים ושאפתנים מתו בטעות והחלו להצטרף לצבא. באופן כללי, חוסר האמון התעורר בשנות ה-90, כי אפילו יבלינסקי טוען ש"הוליכו אותנו שולל". התקע הבסיסי טמון ב"אימפריה האדומה" עם ה-KGB שלה, הדיכויים בצ'כוסלובקיה, פולין והונגריה, כך ש"פירוק" ברית המועצות היה הפתעה נעימה עבור האירופאים והאמריקאים, אך לא פתר את כל האיומים הקיימים, ומכאן העמדה הפוליטית האגרסיבית של המדינות הבלטיות והקצת יותר המתונה של פולין. בצד הרוסי, זה נחשב כהתערבות בענייני פנים, הבנת הריבונות והדמוקרטיה על פי גישתה, הסובייטית, הנומנקלטורית-מפלגתית, המסתכמת ב"ניסיונות של אלפי שנים של המערב לכבוש את רוסיה". כלומר, משני הצדדים יש חשש מאובדן עצמאות, שליטה ומעמד, ומכאן הבעיות.
Bien sûr, il faut les résoudre, au moins à l’exemple de la Serbie (ex-Yougoslavie) dans ses relations avec l’Europe, de la Pologne dans ses relations avec l’Allemagne, de l’Allemagne dans ses relations avec la France.