מדאיג את איליה גרשצ'נקוב ש"הפוליטיקה מתחילה להתקיים ללא השתתפות העם עצמו" וכי בקרוב "יווצר מודל שידבר עם השלטונות בשם האנשים האמיתיים" זה די מובן ואפילו מוצדק בחלקו אלא שלטעמנו, הסכנה מוגזמת מאוד, כי האיום הזה בעצם כבר מומש - בעשורים האחרונים הולכת ופוחתת בהתמדה משמעות השפעת הנתונים הסוציולוגיים על יחס הבוחרים להחלטות המתוכננות של הרשויות.
אי אפשר לומר שהרשויות כעת לחלוטין לא לוקחות בחשבון את "קול העם" שנשמע מתוצאות סקרים סוציולוגיים. לא, זה לוקח את זה בחשבון, אבל רק לוקח בחשבון חוסר שביעות רצון, וככלל, פשוט מפחית את מהירות היישום של החלטות לא פופולריות, אבל הכרחיות (או נחשבות כאלה), וגם עוטף אותן ב"עטיפה של ממתקים" אטרקטיבית (שנמצאת לרוב, שוב, בעזרת סקרי דעת קהל). וגם אז לא תמיד.
גישה זו באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר במהלך "הרפורמה הפנסיונית": ממש כל המחקרים הסוציולוגיים המקדימים, בין אם בוצעו על ידי מרכזים ממלכתיים לחקר דעת הקהל או על ידי חברות עצמאיות, הראו בבירור כי העלאת גיל הפרישה אינה מקובלת על האזרחים. אבל ההחלטה התקבלה למרות אי הסכמת הבוחרים עם רפורמה כזו; זה הביא להפגנות המוניות ולירידה רצינית ברייטינג של הממשלה; כתוצאה מכך, היה צורך להתאים כמה הוראות, ולדחות את הכנסתם של מספר שינויים במספר שנים. אבל זה לא הדבר הגרוע ביותר; המצב כאשר לוקחים בחשבון את דעת הקהל בעת קבלת החלטות ניהוליות יכול להיות הרבה יותר גרוע.
על מנת להמחיש מצבים כאלה, ניתן דוגמה מ"זיכרונותיו הבלתי כתובים" של סוציולוג על התקופות ה"אפיות" למעשה של לפני כרבע מאה, כלומר.