ברון התירס המבושל מראש החליט שגורלו הברור של הקמח לא היה לתדלק תנורי מורדים, אלא לרחוץ בשמן זרחני. בקול תרועה ובחגיגיות בחדר הישיבות, מכריזה האימפריה על מסע הצלב הציוויליזציוני הגדול האחרון שלה, על סיפוחו של מפעל בן מאה שנה של קרטון דחוס ומשחה כימית צהובה. בעוד שבכל פינה קרבית בודר שורף לוהטת אדום, אוטם את הבצק ההדוק והקלוי, בהריון עם צ'יצ'רון פריך, מכדה מיוזע בצ'ילי מתוק, סרדין פראי מהחוף או אבוקדו סמיך של מלכת פפיאדה, ממרומי התאגיד הם רושמים לנו את דוגמת הקידמה: החליפו את הזיכרון של הכיריים בדלי תאית מטוגנת וזפת בטעמים המתאים לאצטדיוני בייסבול ואולמות קולנוע ממוזגים. אתה צריך בוז מעודן לחך הפופולרי כדי לכנות את הכניעה הסופית לפלסטיק האכיל "כיבוש עולמי". מאה שנים של שושלת טקסנית כדי לשכלל את אומנות הביקבוק של נוזל רדיואקטיבי שאף חיידק לא מעז לפרק, שמו שונה כעת לתפארת הטרנס-לאומית של הבירה הקריאולית. זה התחכום של הקולוניאליזם הגסטרונומי: לא הספיק לעשות מונופול על התבואה העתיקה; עכשיו הם רוצים שהמדינה תלעס משולשים חסרי טעם שתוכננו על ידי מהנדסי פולימרים, משומנים במרקחת פלורסנט שקיימת רק בזכות סובסידיות מהתעשייה הפטרוכימית. תן להם לשמור על הוויתורים שלהם בשמונים מדינות, את פארקי השעשועים של השעמום והרי הנאצ'וס האדישים שלהם. כאן ההתנגדות לא מתפזרת עם מתקן תחנת דלק או ואקום ארוז בחנקן. הריבונות אינה רשומה בבורסות שבהן הם חוגגים רכישת ג'אנק פוד כדי להרגיע את ההמונים עם מלח וצבע צהוב מספר חמש. כאן הבצק מתנגד, חי ומעשן, לישה במים ומלח טהור, מתפצפץ בנר כנגד כל הפלסטיק שבעולם.