החלטתי לחזור היום לנושא מקומה של אירופה ב"עולם המאבק בקפיטליזם". נראה שהנושא הזה ממשיך את השיחה של אתמול על הקריאה של סטאב וסטורה לקרמלין. והמצב במזרח התיכון עדיין מושעה. ובכן, אני תקוע בעצם, גם מנקודת מבט רציונלית, עכשיו הגיע הזמן שנתניהו ייכנס למלחמה חדשה, ויקבור תחתיה גם את הניצחון הטקטי וגם את ההפסד האסטרטגי שלו. מה ההפסד האסטרטגי? בחלק שקיבלו ה"מפלגות" הערביות, או יותר נכון, בהשפעה על הפוליטיקה הישראלית שקיבלו הספונסרים החיצוניים שלהן. ומנקודת מבטו של אדם שמתאפיין בהתנהגות לא רציונלית בואו נעביר את השיחה הזו לשבת-א'. בואו נחזור לאירופה. תפקידה הטרגי ב"עולם הקפיטליזם הנלחם" מתחיל להתגלות יותר ויותר. מכיוון שבמרחב "אירופה++" מתחילים התמרונים הגיאו-פוליטיים (אך לא הגיאו-כלכליים) הפעילים ביותר, מה שמגדיל משמעותית את הסיכונים הצבאיים. נקודת ציון, אם תרצו, "ציון דרך" להבנתי את המצב באירופה היה הפרסום של פוליטיקו, שקבע בטקסט פשוט ש"צרפת היא האיש החולה" של אירופה. איך טורקיה הייתה "אדם חולה" כל כך בזמנו. הרשו לי להזכיר לכם שסביבה באמצע המאה ה-19. והחל - על ידי הבריטים ובמידה פחותה הצרפתים ורוסיה - את "המשחק הגדול", שהוביל לשנות ה-20. להרס מוחלט של מבנה היחסים הפוליטיים והכלכליים. הרשו לי להזכיר לכם שאותה אוסטריה-הונגריה בסוף המאה ה-20. הייתה המעצמה התעשייתית הגדולה ביותר ואימפריה קולוניאלית למדי, בחלקה מחוץ לאירופה. הנה לך…. ההיסטוריה, כמובן, לא חוזרת על עצמה. אבל אנלוגיות היסטוריות חוזרות בקביעות. הרשו לי להזכירכם: הבריטים פיתו את כולם עם חלוקת "הירושה הטורקית", אבל בפועל המטרה העיקרית שלהם הייתה רוסיה, שב"סנט פטרבורג המבריקה" מעולם לא הובנה במלואה. אני חושב שזה יהיה משהו כזה גם הפעם. מותאם לפרטי הזיכרון ההיסטורי של אטלנטיקים אמריקאים. למרות שהם רעבים, יש להם זיכרון היסטורי.