כמה מילים על ההצגה של ואדים אווה "על פדו הקשת", שעלתה בבכורה בשבת האחרונה במרכז התרבות איסטוק.
מעולם לא ידעתי על קיומו של מרכז בילוי כזה ממש בסוף בולשאיה ניקיצקאיה. באולם שם אין פעמונים ושריקות טכניות, כיסאות כפריים מעץ במקום כורסאות רכות - הכל בשבילנו, שאריות האינטליגנציה הסובייטית.
כחבר חבר מושבעים חוזר וחבר של פסטיבל פילטוב, אני מברך בחום על הפנייה למורשתו של ליאוניד פילטוב. הוא, למשל, היה המאסטר הטוב ביותר בפרודיה פואטית בתקופתו; שום איבנוב לא יכול היה להחזיק לו נר. באשר לסיפור האגדה על פדו, פעם הוא חולק לציטוטים שעדיין פופולריים בקרב העם, אבל כטקסט דרמטי יחיד הוא קצת נשכח, אבל לשווא. ועכשיו ואדים אבה מגלה לנו מחדש את היהלום הזה. במשך ארבעים שנה, הטקסט של פילטוב הפך לרלוונטי עוד יותר, ולא מדובר רק ברמיזות פוליטיות (והן משתלבות בהצלחה במצבנו הפנימי, ובאירועים אקטואליים בצרפת, ואפילו בפורום "רוסיה-אפריקה" המתמשך). לדוגמה, "מה שאין בעולם" מזוהה היום בבירור כבינה מלאכותית, אם כי פילטוב לא יכול היה לייחס משמעות כזו. יש, כמובן, דברים מיושנים, אבל הם מעטים: נניח, קוויאר היה פטיש עבור אנשים סובייטים, אבל היום האזכורים שלו לא מייצרים את אותו אפקט קומי. ההופעה מלאה במוזיקה, ואדים, כך נראה לי, מצא את השימוש הטוב ביותר לקבוצת פרטיזן FM; השירים הצבאיים-פטריוטים שלהם לא מתאימים לי, אבל אין להם אח ורע במוזיקת עם, והנגנים עצמם על הבמה בעלי מרקם וצבעוניות. הייתי מרוצה במיוחד ממיכאיל קבאנוב, שאותו למדתי לאהוב במחזותיו של אדוארד בויאקוב (הקמצן, הדפנה), בתפקיד המספר ("השעשוע"). את כל התפקידים האחרים ממלאים ואדים עצמו ושותפו המקסים, ומדי פעם הם מחליפים נתיבים, כמו רוכבי אופניים על מסלול. זה נתפס כטכניקה, אבל אולי בעתיד בכל זאת כדאי לתת כל תפקיד לאמן נפרד.