עלעלתי כאן ביבורניצקי (היסטוריון מהמאה ה-19) על הקוזקים של זפורוז'יה. יש לו חיבור אתנוגרפי מעניין על טקס ה"תאומים" בקרב הקוזקים. ידוע שהקוזקים, שחיו דווקא בקורנים שעל הסיץ', לא נישאו, לא הקימו משפחות, ואם לא מתו בקרב בצעירותם, אז היה צורך לקבל תמיכה אנושית בבגרות, ובכלל מבחינה פסיכולוגית (בשל הצורך בסרוטונין) אדם צריך אנשים קרובים שאיתם, כמו שאומרים, "נכנס לתוך המים, לתוך הצינור, לתוך הקופסה, לתוך האש, לתוך הקוסה, לתוך הצינור. "אח", הלך לכנסייה שבה הגדוד הכומר קרא תפילה, הקוזקים החליפו צלבים וכך הפכו ל"אחים" לנצח: הם דאגו, שיתפו, רחצו זה את זה, טיפלו זה בזה וכו'. וכאן נוכל לערוך הקבלה היסטורית עם הסקיתים, שטקס ה"האחווה" שלהם תואר על ידי הרודוטוס: "אחים" לעתיד לקחו כוס יין, עשו חתכים על ידיהם, טפטפו דם לתוך היין, שמו שם חצים או פגיון, קראו איזושהי תפילה ושתו יין יחד, מה שהעיד על אחריות הגיוס, העזרה, הקריאה של כל אחד אחר. להקריב את חייהם למען "האח".