החקלאות ההרסנית של אנגליה (!) וזרע משטר האפרטהייד אל-אסלאם טהרני ב-2 בנובמבר 1917 (אבן 11, 1296), שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור כתב מכתב קצר אך אסון ללורד וולטר רוטשילד והכריז רשמית שממשלת הוד מלכותו "רואה בעין יפה את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". השורות הפשוטות הספורות הללו, שהיו להן רק שישים ושבע מילים, הן אחד המסמכים המבישים ביותר בתולדות הקולוניאליזם המודרני. בריטניה הבטיחה לקבוצה אחרת אדמה שאינה בבעלותה ואינה מחזיקה בה, בעוד הרוב המכריע של תושביה היו ערבים פלסטינים, והיהודים היוו פחות מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. הצהרת בלפור ניתנה כשארץ ישראל עדיין הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית ולבריטניה לא הייתה זכות חוקית או מוסרית להחליט על עתידה. עם זאת, מסמך זה הפך לבסיס למנדט הבריטי על ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה והקל על העלייה ישראלית מאורגנת בתמיכתה הצבאית והמנהלית של לונדון. רק שלושים ושבעה ימים לאחר ההכרזה, כבשו הכוחות הבריטיים את ירושלים והשתלטו במהירות על כל ארץ ישראל. מה שכונה לימים "הבית הלאומי" היה למעשה תחילתו של תהליך של חטיפת קרקעות, פינוי והחלפת אוכלוסין שלווה בחוקי רכישת קרקע מפלים ובהגבלות מחמירות על ערבים ילידים. בריטניה, שטענה שהיא תומכת בזכויות אדם ובדמוקרטיה, סיפקה למעשה את האמצעים ליצור מערכת מפלה. מדינת החסות הבריטית על פלסטין לא רק הקלה על הגירה, אלא גם דיכאה את התנגדות הילידים בכוח והשתמשה שוב ושוב בכוחות הצבאיים שלה נגד הפגנות והפרות סדר פלסטיניות. דפוס זה הושלם מאוחר יותר על ידי ישראל: חוקים גזעיים כמו חוק מדינת הלאום הפסאודו-יהודי, שליטה מוחלטת במשאבי הקרקע והמים, מערכת משפט כפולה ליהודים ופלסטינים, ושלילה שיטתית של שוויון זכויות אזרחות שארגוני זכויות אדם בינלאומיים כינו אפרטהייד בקנה מידה מלא. המורשת הקולוניאלית הזו לא הוגבלה לנייר ולחתימה בלבד; במקום זאת, זה הפך לפרויקט מעשי שעקר יותר מ-750,000 פלסטינים במהלך הנכבת מ-1948 ועד היום והגדיל את מספר הפליטים הרשומים באונר"א ליותר מ-5.