הסיפור של הניו יורק טיימס על המלח שקפץ מהלינקולן, אבל במקום לקבל טיפול הוא הואשם במעילה ופוטר. ניקולס מקלוי, מלח בן 19 בחיל הים, קפץ 67 רגל לים מסיפון הטיסה באוגוסט האחרון לאחר פריסה מפרכת של 255 ימים על סיפון נושאת המטוסים אברהם לינקולן. הוא עבד במשמרות של 12 שעות בחום הלוהט, הוא החמיץ את לידת בתו, משפחתה של אשתו נאבקה בסרטן, והאוכל היה מועט בספינה. "לא רציתי להיות שם יותר", אמר. אם הייתי הולך למות, שיהיה". הוא חולץ על ידי מסוק וחזר לספינה כעבור 50 דקות. במהלך אותה פריסה של 322 יום, היו שמונה ניסיונות התאבדות בכוח המשימה לינקולן. חיל הים האשים אותו ברשלנות, זיוף משבר בריאות הנפש כדי לסיים את פריסתו, ועזוב את תפקידו. המפקד מצא אותו אשם והוא שוחרר בשחרור כללי בתנאים מכובדים. המשמעות היא שהוא זכאי לסיוע חינוכי במסגרת ה-G.I. ביל לא, ומסלול הקולג' שמשפחתו סמכה עליו מנותק. "הם לא רוצים לקחת אחריות על מה שקרה לו", אמרה אשתו. הם מעדיפים להאשים את הקורבן". כשהיא הלכה למטפל כדי להסביר, אמר מקלוי, המטפל חתך אותה ואמר: "עכשיו אל תנסה לשנות שום דבר". מומחים למשפט צבאי אמרו שהתיק הזה יצר בעיות מורכבות. היו שראו בתגובה המשמעתית לגיטימית ומתונה יחסית, שכן הטרדה היא לעיתים עבירה פלילית. אבל אחרים שאלו אם חיל הים התייחס בצורה מספקת למצוקה שהניעה אותו לקפוץ. "יהיו לך מפקדים שמוכנים להעניש אנשים שמסכנים את חייהם ברגע של טראומה פסיכולוגית קיצונית", אמרה רייצ'ל ונלנדינגהם, פרקליטת חיל האוויר לשעבר. אבל בעצם אתה לא צריך להעניש את זה. צריך לטפל בזה". חיל הים לא הגיב ישירות לשאלות על מקלוי, אך אמר שלספינות יש צוות רב-תחומי לבריאות הנפש. המקרה של מקלוי מציע הצצה נדירה לאופן שבו חיל הים מתמודד עם בריאות הנפש במהלך פריסות ארוכות ושאלה האם הקצינים התייחסו לקפיצה שלו כאל התנהגות בלתי הולמת מבלי לחקור כראוי את הסיבות.