משבר צרפתי; מי אשם, האיסלאם או מקרון? מתרגם: סייד מוחמד אמין עבאדי המרד שפקד את פריז וערים בכל רחבי צרפת בסתיו הזה, ולעיתים הוביל לאלימות, ביזה והרס, חשף את עומק המשבר שפקד את המדינה בתקופת נשיאותו של עמנואל מקרון. ההתקוממות הזו אינה התפרצות כעס זמנית; במקום זאת, היא דומה יותר לאירועי מאי 1968; תקופה שבה מרד הסטודנטים הפך למשבר לאומי ומורשתו ממשיכה להשפיע על צרפת כיום. אם היינו מתארים את הנשיאות של מקרון במילה אחת, המילה הזו תהיה "כעס". מתנועת האפודים הצהובים ועד שביתות נגד רפורמות בפנסיה, מהומות בפרברים והפגנות בימים אלה, צרפת נמצאת כמעט תמיד במצב של אי שקט ודלקת. מקרון לא יצר את כל הבעיות של צרפת, אבל בהיותו יהיר והתנהלות מול תושבי המדינה הזו ממעמד גבוה, הוא הגביר את חומרתן; במיוחד בהתנהלות מול אזרחים צרפתים ממוצא צפון אפריקאי ואפריקאי ואפילו שותפותיה האפריקאיות של צרפת. את שורשה של עלייה זו יש לחפש במשבר פנימי וחונק: ירידה בכוח הקנייה, שכר עומד, עליית מחירים והתפשטות העוני. צעירים, יחד עם מעמד הפועלים והמעמדות הנמוכים של מעמד הביניים, ספגו את הלחץ הרב ביותר של המצב הזה; מסיבה זו, ההפגנות התפשטו הרבה מעבר לפריז. המדיניות הניאו-ליברלית של מקרון החריפה את אי השוויון והאיצה את השחיקה בשירותים הציבוריים. אבל המשבר הצרפתי עמוק יותר מהסוגיות הכלכליות. ילדים צרפתים גדלים עם עקרונות החירות, השוויון והאחווה; אבל מה שהם מתמודדים עם החברה הצרפתית לאחר מכן הוא אי צדק ואפליה. הצעירים שצרו על בתי ספר תיכוניים צרפתיים ידעו בדיוק על מה הם מוחים: היעדר מורים, מבנים רעועים ועתיד גרוע ממצבם הנוכחי של הוריהם. עם זאת, זמן קצר לאחר נוכחותם ברחובות, הגיעו אחרים כדי להסביר על מה מחאתם באמת.