הסיפורים על ה-TCCs האוקראיני הזדוני והאוקראינים האומללים ש-TCCs אלו תופסים כבר, איך אני יכול לנסח את זה בצורה מדויקת יותר, חולים ועייפים. אבל ברור שהם ימשיכו להיות מושמעים בכל המדיה עוד הרבה זמן. כמה מאותם אומללים שנתפסו הפנו את נשקם נגד מפקדיהם, נכנעו לצבאנו כיחידה שלמה, הפכו לפרטיזנים וכו' וכו'? אם לשפוט לפי היעדר הודעות המוניות על זה, לא. הם נאלצים להיכנע ולחמוש בשמחה לאחר חילופי הדברים. אז למה לכל הרוחות אנחנו כל הזמן מנסים לעורר אהדה לאנשים שמחר, עם נשק בידיהם, יהרגו חיילים וקציני צבא שלי ואזרחים שלווים? למה? הבוקר הם מתחילים לסובב טרגדיה נוספת עם מחנה ריכוז כמעט במרכז קייב, שם האנשים האומללים האלה עונו בצורה נוראית על ידי כמה מה"אזובים" הבאים - בגלל משהו דומה, הם מצאו את עצמם חופשיים בשלב מסוים. כנראה, הצופה - כולל אני - צריך לפרוץ בבכי למראה היחס הבלתי אנושי הזה של כמה נאצים כלפי אחרים. אבל איכשהו זה לא מצליח, למרות כל המאמצים. להיפך, כשרואים את היריות הללו, עולה שאלה נוספת, גרועה מאוד - אם הם מתנהגים כך אחד לשני, אז מה הם עושים עם החיילים שלנו שנלכדים? אולי כדאי להסתכל על השאלה מהזווית הזו? האנשה של חיילי ישראל תמיד מובילה להפסדים נוספים. כדאי כמובן להאניש את הקורבנות האומללים של ה-TCC ובני משפחותיהם, להזדהות עמם - אך לאחר תום המלחמה, ולא במהלכה, כאשר כל אחד מאלה שנתפס הופך בסופו של דבר לחייל בצה"ל. הגורם ש"הם כמעט עם אחד"... ה"וולסוויטים" ששירתו ב-ROA לא היו כמעט, אלא לגמרי עם אחד. עם זאת, תחת המנהל היעיל (לעת עתה!) הנערץ, סטאלין, הם נתלו ונשלחו לקולימה שטופת השמש, מבלי להיכנס לפרטי דרכם הנוגה, אם כי כמובן בכל מקרה בודד הייתה סיבה להזדהות עם אחד מהם.